נאמר שאני רוצה להעביר מסר ששיטות הניהול בקבוצת הכדורגל של הפועל טייבה כושלות. במקרה כזה אני יכול לכתוב שלקבוצה הנהלה חובבנית, שהבוסים שלה הם עסקנים זוטרים, שהחלטות מתקבלות שם בלייצנות מגוחכת, שהאנכרוניזם פושה בכל חלקה, שאווירת ה"סמוך עלי" רוחשת באוויר, שראש העיר מצוי באגוטריפ נפוליאוני וכו' וכו'. וזה יהיה ברור, וזה יהיה שייך, וזה ידבר אל מי שזה אמור לדבר מלכתחילה.
מצד שני אני יכול לכתוב כמו אמיר בן-פורת ב"בילאדי בילאדי" (הוצאת בבל), שעוקב אחר תהליך התאקלמותה של הפועל טייבה בליגה הלאומית בעונת 96/97: "הקבוצה המשיכה להתנהל על פי דפוסי העבר, כמו למשל דפוס היחסים החברתיים בקרב צוות הניהול, יחסים שהיו נטולי שררה והיררכיות באופן ראוי לציון. אך למרבה הצער, בחברות קפיטליסטיות, ארגונים פורמליים וקורפורציות אינם יכולין להישען על יחסים אישיים, בעיקר לא כשהם נמצאים בסביבה תחרותית חסרת רחמים כמו זו של הליגה המקצועית של הכדורגל". וזה אולי נהיר ומתיישב עם תיזות שונות, אבל זה משעמם, זה פומפוזי, וזה מנותק לגמרי ממה שקורה מסביב. סליחה, מ"הסביבה הארגונית".
אז נכון שמדובר במסע חקר סוציולוגי ולא עיתונאי. אז מה. כמו שמציין בן-פורת עצמו לא פעם במהלך ההתבוננות החייזרית שלו בקבוצה הערבית, קבוצת כדורגל אינה יכולה להימדד על פי פרמטרים ארגוניים קונוונציונאליים. על אותו משקל, לא כל סוציולוג ניצב בפני הגיליוטינה של הסורבון. נכון היה נוהג הכותב לו עשה לעצמו הנחות רציניות בדרך ההתבטאות שלו, מצמצם את הקלישאות הנבובות ואת מכסת המובן מאליו שבלשונו, נותן יותר מרחב נשימה לסיפורים הקטנים, לחשיפת דיוקנות של אנשים, וכל זה עוד לפני שמדברים על תובנות שגויות לחלוטין שהוא מגבש, כדוגמת אי היכולת לקבוע את תרומתו של מאמן למשחק של קבוצה. והוא היה צריך לנקוט כך לא כי העיסוק חלילה נחות או שטותי יותר, אלא בגלל שזה פשוט עולם אחר.
כי אם הספר מכוון גם לאוהדי כדורגל, והם אחרי הכל יהיו רוב דורשיו (עם כל הכבוד למימד המדעי, אין בו ממש התעלות אינטלקטואלית כלשהי עבור הקהילה האקדמית, מלבד אולי למספר שיא בשימוש במילה "קפיטליסטי"), אז בן-פורת מחטיא פה בענק. המבע הסטרייטי שלו, שמחייב אותו למשל להניח את המושג גארבג' טיים בתוך גרשיים, מוציא אותו לחלוטין מן המשחק, מסגיר את האאוטסיידריות המובהקת שלו מההתנהלות היומיומית, ומבליט את קלישות הקשר שלו עם נושא ונשוא הכתיבה.
צר לי לכתוב את זה לאור ההשקעה הנאה של בן-פורת, אך הסיפור של הפועל טייבה הוא בעל ערך מגזיני (קלאסי אמנם) ותו לא. הרלוונטיות והאפקטיביות של פועלו היו גדלים משמעותית אילו חוברו הבחנותיו מתחום מדע ההתנהגות אל כתיבה מקומונית ואל עבודת עריכה מתחום העיתונות החצופה, לקראת, נאמר, סדרת כתבות על השיקוף של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני במאבקה ההירואי של הפועל טייבה בעונתה הבודדת בליגת הכדורגל הבכירה. חבל שבן-פורת לא הבין שיחסיו של שחקן כמו סהר מזרחי - ליכודניק אסלי יוצא שכונת התקווה - עם אוהדי טייבה, וסיבת עזיבתו האניגמטית בטרם עת, ירתקו את הקורא יותר מאשר מיחזור נוסף של האקסיומה הסטרוקטורליסטית האלמנטרית: עולם צרכני = כדורגל מסחרי.
בתוך עמך תחיה, בן-פורת, בתוך עמך תחיה.
דחיל ראבקום, דבר עברית, בנאדם
3.3.2001 / 18:53