מהפכת הרוקנרול החדשה שם קיבוצי הבא לתאר את הגל העצום של להקות קאוורים פוסטמודרניות הביאה לנו בעיקר חבורות של אנשים פוטוגניים ושירים שנשמעים כמו שירים אחרים, רק הרבה פחות טובים. השתלטות האלקטרו של ג'יגולו רקורדס על כל צעד ושעל בעולם הדאנס הותירה מספר קטעים טובים שניתן לספור על שתי כפות ידיים (בלי הזרת) והשיבה לחיים אופנתיים את צלילי הסינתיסייזרים הישנים של האיטלו-דיסקו. האם התשואה היצירתית של שני הקאמבקונים האלה שווה את כל הבלגן הציבורי והתקשורתי וכל עודפי תשומת הלב? ברור שלא, אבל זה גם מה שכיף.
הגלגול המחודש הנוכחי במחזור החיים המעגלי של המוזיקה הוא זה של הPאנק-Fאנק, הפוסט-Pאנק והדיסקו האלטרנטיבי שמרפרר ביניהם. ז'אנרים נפרדים, אבל דומים, סוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים, הדבש וגם העוקץ של מוזיקת הריקודים. אבל אם הרוקנרול והאלקטרו החדשים תרמו בעיקר אסתטיקה עם טוויסט כזו שמרעננת את מצבור הצלילים בזמן נתון, אבל ממחזרת את עצמה עד למותה הסופי לאחר שנחשפת צרות האופקים הרי שהתחייה של הPאנק-Fאנק ושאר החברים מרגישה, לפחות כרגע, כמו מתקפה מאוד מוצלחת של טעמים ורעיונות ישנים שנותנים השראה לכמות מכובדת של גישות חדשות.
כך שאנחנו לא רק מגלים אוצרות בלומים של מוזיקה מעולה שאולי לא הכרנו קודם, אלא גם זוכים באינטרפרטציות מוצלחות של העכשיו, כאלה שמצליחות שלא להישמע כמו חיקוי דהוי, אלא חיקוי-לא-חיקוי עם זהות ואופי. אני מדבר, למשל, על אלבום הבכורה של זונגמין (Zongamin), הוא סוסומו מאקיי, בחור יפני עם טעם של מיליון זלוטי ויכולת תרגום מוצלחת של אידאות הPאנק-Fאנק והפוסט Pאנק לקטעים אלקטרוניים סהרוריים, נסיוניים, אך גם מפגיזים משהו טיל, אפילו האוס. הצליל שלו ייחודי, נוטל את הכלים החיים של הז'אנרים ההם במיוחד הבאסים והגיטרות החורקניות ומבצע בהם פירוק והרכבה, הכוללים גם רמונט כללי וטיח. את התוצאה אני מקטלג איפשהו באזור של גאנג אוף פור והקלאש עושים על האש קציצות של מלקולם מקלארן.
והנה גם Afro Finger and Gel של MU הוא מוריס פולטון, די.ג'יי ויוצר האוס שמאלני-קיצוני שכבר הרביץ קילומטראז' של אלבומים ותקליטונים נהדרים, בצוותא עם הזמרת מוטסומי קאנמורי, גרסת גיים-בוי של סוזי מהבאנשיז, שהיא גם אישתו. יש בו ערבוב של גל חדש אפלולי עם Pאנק צעקני ואלקטרו מוזר עד מוזר מאוד. כמו זונגמין, גם כאן, למרות ההסתמכות הגדולה על העבר, התוצאה היא לא אנכרוניסטית, אלא היבריד שממציא חוקים חדשים במשחק ישן נושן (ב-Tigersushi, הלייבל הצרפתי האנין שבו הופיע הדיסק הזה, יצא לפני זמן מה אי.פי של K.I.M שלקחו את Ov Power של סייקיק טי.וי והוציאו אותו לגמרי מהקשרו כלומר, הפכו אותו לגרובי). סלסקו אותו (חפשו אותו בסולסיק, בשפת החנונים), שכן אין מצב להשיגו בחנויות התקליטים המקומיות. ונכון, הצליל הוא אולי אופנתי, אבל יש בו הרבה יותר. בי נשבעתי, כל אלו וחבריהם לא יהפכו למיס קיטן.
וכדי להבין ממי המושפעים מושפעים, יצאו שני אוספים מקיפים של כל לווייני הPאנק למיניהם: New York Noise, עם כותרת המשנה "מוזיקת ריקודים מהאנדרגראונד הניו-יורקי 1978-1982", מקבץ קלאסיקות של מי שהם ההורים והתומים של כל הסצנה החדשה (זו שמתרחשת בין DFA, הלייבל הניו-יורקי השווה בטירוף, לבין Output של טרבור ג'קסון, הוא פלייגרופ ואחד מקובעי הטעם המרכזיים. חפשו את Channel 2, אוסף חדש שמאגד קטעים של שני הלייבלים לתצוגת תכלית של כל הדברים שדיברנו עליהם עד כה, עם קצת אלקטרוניקה קטנה מלמעלה). בקיצור, בNew York Noise תמצאו את ליקוויד ליקוויד עם Optimo המסומפל עד מוות (הרכב שבתורו גם מתאחד עכשיו בכדי לעלות על הגל), חבורת הכושיות הכי מגניבות עלי אדמות ESG (שגם התאחדו, בהרכב הכולל את הבנות שלהן, והוציאו לפני כשנה את Step Off, דיסק חדש שמשעתק את הצליל שלהן בדיוק רב), DNA, ו-Dinosaur L, פרויקט הדיסקו האוונגרדי של ארתור ראסל, מלחין קלאסי-מודרני שגילה בשנות השבעים שדיסקו זאת צורת אמנות נעלה, במיוחד כשאתה הופך אותה לממש פסיכית (המחשבה היצירתית יוצאת הדופן שלו מהדהדת אצל זונגמין כמעט בכל קטע). כל אלו הPאנק והFאנק, הרעש האקספרימנטלי והעכוז המנענע דרו בכפיפה אחת במועדוני ניו-יורק בשנים ההן. אני לא יכול שלא להתגעגע.
ויש גם את האוסף החדש של ראף טרייד Post Punk Vol. 1 דיסק כפול שהייתי קונה כמתנה לכל מי שיקר לי בעולם הזה. רשימה חלקית של הנאספים תספיק כדי להבין את המוצלחות והמקיפות של האוסף: Wire, מגזין, XTC, ESG, ארייס ארטה, The Fall, פלייניג ליזרדס, הסליטס ועוד המון.
ולבסוף יש את Echoes, אלבום הבכורה המצופה של הראפצ'ר (The Rapture). הדיסק יוצא בחודש הקרוב אבל כבר מסתובב ברשת והוא הולך לטרוף סופית את כל הקלפים של כל המעתיקנים. רמז לבאות אפשר כמובן למצוא ב-House of Jealous Lovers, שטוחן עכשיו את אם.טי.וי-2 באיחור אלגנטי של למעלה משנה (אבל קליפ האנימציה פשוט מדליק), שיר שנשמע כמו המון דברים בבת אחת, על סף הפלגיאט, אבל יש בו את המרכיבים האינדיבידואליים שהופכים אותו לקלאסיקה ברמה אחרת. שאר הדיסק של הראפצ'ר מצליח לעמוד בסטנדרטים בעיניי, אחד מאלבומי השנה, חצי שנת 82' וחצי שנת 2003. צלילי הטכנו החרישיים לצד פעמון הפרה המזוהה (כלי ההקשה הבסיסי של ה-Pאנק-Fאנק, אליבא דה ליקוויד ליקוויד) הם בדיוק הדבר שהיית מצפה מאנשים שמכירים את ההיסטוריה על בוריה, נותנים לה כבוד, אבל גם לא מפחדים להתחצף ובכך ליצור היסטוריה משלהם בכדי לא להיעלם.