98

שי גולדן חושב ש"עלומים" הוא ספר מצוין, אך אינו מושלם כמו יצירותיו הקודמות של ג'.מ.קוטזי

21/08/2003

"עלומים" - בעיקר בהתחשב ב"נערות" שקדם לו, ושהיווה את הראשון בטרילוגיה האוטוביוגרפית של ג' (ג'ון). מ(מייקל). קוטזי – הוא הספר המצוין הכי מאכזב שקראתי זה זמן. ככה זה עם רבי אמנים: הם מרגילים אותך לטוב ביותר, ואז, כל סטייה מהתקן, כל נסיגה – ולו הקטנה ביותר – מהפסגה הקודמת, מכזיבה. נדמה שגם קוטזי בעצמו, אם היה נותר נאמן לכוח המניע שלו ("מה שפגום בו הוא שאיננו מוכן להיכשל. הוא רוצה 'מצוין' או מאה' בכל מבחן שלו והערה מחמיאה בשוליים". עמוד 180. העיד על עצמו), אותו כינה מאוחר יותר "מגוחך", היה שב ונובר בכתב היד, כדי להוציא ממנו לא 98, אלא 100 עגול כמו שקוטזי הגדול הוכיח שהוא יודע להשיג.

כמובן שאם מתייחסים ל"עלומים" (הוצאת עם עובד) כאל פרק מטרילוגיה ולא כיצירה העומדת בפני עצמה, ניתן למתן את הביקורת – הקלה ממילא. בתור פרק, "עלומים" הוא פרק מצוין במה שהתחיל נהדר, נמשך טוב מאוד ובתקווה יסתיים בקול רעם חרישי, כדרכו של קוטזי. אבל מכיוון שלקורא הוגשו "עלומים" ו"נערות" בנפרד, אין אלא לבחון את היצירה כאילו היתה מכלול שלם, לא מכלול מתוך מכלול אחר.

"נערות" ליווה את ילדותו של קוטזי (קוטזי מתייחס אל עצמו בגוף שלישי, ולעתים, בדיאלוגים, מכנה אותו אחת הדמויות "ג'ון". השימוש בגוף שלישי כדי לדבר על "האני" יוצר הזרה ומאפשר לכותב שיפוטיות וביקורתיות, כמו גם מניעת הקורא מלהתפתות ולחוש הזדהות עם הדמות. בחירה זאת מלמדת כי קוטזי מעוניין לשלוט בסיפור באופן מוחלט, להיות פעיל וסביל גם יחד ולהתנער מעצמו, מבלי לחטוא בפתטיות או בקיטש מזויף) בדרום אפריקה, וחשף מערכת יחסים עכורה עם הוריו, על רקע זוגיותם המתפוררת. הוא הצליח להעמיד דמות שמתעכבת על כל צומת פסיכולוגית או דרמטית כדי לאמוד את עצמה בהתייחס אליה. אישיותו של ג'ון הנער קולפה מעורה ונחשפה, כמו גם השילה מעל הוריו את כל המסיכות ועשתה איתם חשבון נוקב ומכאיב, מהנוקשים והענייניים שנכתבו.

היעדר החמלה של קוטזי, כלפי הסובבים אותו וכלפי עצמו, מלווה אותו גם ב"עלומים". כעת הוא כבר בראשית שנות העשרים שלו, סטודנט למתמטיקה ופואטיקן חלמן שמפנטז על עזרא פאונד, אבל לפות בצורך להתפרנס, למצוא את מקומו בחברה האנגלית הקרה והאנטיפתית אליה היגר מדרום אפריקה, לצד התיעוב שלו כל רעיון של מגע אנושי או חיבה, בכלל זה, בעיקר זה, מגעיו עם נשים. "הוא טיפש. אינו מצטיין כמאהב, ואף יודע זאת. מעודו לא עורר בליבה של אשה מה שהיה מגדיר כאהבה יצרית עזה. בעצם, כשהוא סוקר את העבר, אינו זוכר שהיה אי פעם מושא של אהבה יצרית עזה. זה בוודאי אומר משהו עליו" (עמוד 146). הוא מיטיב לכתוב על עצמו. טוב מכל אחד אחר, למעשה.

לפרנסתו הוא עובד כמתכנת מחשבים באיי.בי.אם, ואחר כך בחברה אנגלית, "אינטרנשיונל קומפיוטרס". ההבדל בין שני מקומות העבודה האלה הוא גם מטאפורה – חסכנית אמנם, אבל יעילה – על ההבדל בין דרך החיים האמריקאית לבין זו האנגלית. שתיהן גרועות בעיניו – קוטזי הוא קומוניסט התומך ברוסיה במלחמה הקרה, אך מתגורר בבריטניה ובאופן עקיף מסייע למירוץ החימוש מהצד הלא נכון. למרות שהוא דובר את השפה האנגלית ומאמץ לעצמו את מנהגי ומלבושי המקום, הוא מתכתב ללא הרף עם הבהובי געגועיו לדרום אפריקה, מכורתו, אותה הוא מתעב. גרוע מכך, אמו מסרבת להרפות ממנו ומקפידה להתעניין בשלומו, שולחת לו גלויות וחבילות. הוא מנסה להתנער ממנה ובכך גם להסיר מעליו את זהותו הישנה. אולם הוא נותר עם זהות אחרת מהמיוחל: זו שלו, שאינו מצליח להצליח במשימות הפשוטות ביותר, הבסיסיות ביותר. בעיני עצמו הוא כישלון מוחלט. הוא מאלץ את הסביבה להסכים.

יחסיו המיניים עם נשים אינם מספקים. הוא סובל מהופעתו החיצונית הרעה, ולמרות זאת, ולמרות שהוא מצליח להעלות אל ייצועו לא מעט בחורות במהלך התקופה הקצרה שהוא סוקר, הוא חש כמי שנחל תבוסה מהדהדת בכל פעם שהוא נכנס בין הסדינים ומתרץ זאת בכך שבדומה לאמנות האצורה בקרבו, כך גם הליבידו שלו, מסויג ומתקשה להתלהט ולהלהיט. זה, כמובן, קשקוש. הוא נכשל במעשה האהבים מכיוון שמייסודו הוא עוין נשים ובני אדם, ואין דרך להצליח באהבה, במקום בו השנאה שולטת.

אבל לא את עצמו הוא אוהב, כי אם את האמנות. יותר נכון, את הרעיון שיום אחד, לכשימצא די זמן, מקום מרווח דיו ופנקס הכרה ציבורי פתוח, יכתוב שירה – כן, שירה, דווקא – גדולה באמת. ומכיוון שלאורך כל הספר הוא אינו עושה דבר מלבד לקרוא שירה ולדבר על שירה ואינו מציג אלא קטע אחד קצר שכתב ("נשי הדייגים של סרטן-הסלע התרגלו להתעורר לבדן, כי מאות בשנים דגים בעליהן עם שחר; שנתן אף אינה טרופה כשנתי". עמוד 68), אין לקורא ולמעריץ דרך לאמוד את כשרונו כמשורר. יותר מכך: אין רמז, ולו הקטן ביותר, שעתיד לנבוט בעתיד להבנה כיצד הפך הסטודנט הבכייני והנלעג בעיני עצמו לגדול סופרי דרום אפריקה בכל הזמנים ולאחד מכותבי הפרוזה באנגלית הטובים ביותר החיים כיום.

לזה המכיר את קוטזי, כותב הפרוזה הצלולה, החדה, הרהוטה, הזורמת, הנשכנית ועם זאת הקריאה להפליא, נותר העיסוק של קוטזי הצעיר בשירה תלוי כחידה. כיצד הפך נער גמלוני זה, שכילה את ימיו בניסיון לכתוב עבודה סמינריונית על המשורר הנפסד פורד מדוקס פורד, לסופר טוב לאין ערוך ממנו? "עלומים", יותר משמספק תשובה, חד חידות ומשאיר סימנים לא מפוענחים. לעומת "נערות" השלם והמושלם, שלא הותיר אבן על אבן וניפץ את ילדותו ומשפחתו בפטיש אדירים, "עלומים" מסתמן כהבטחה מתמשכת שמוליכה לקראת אנטי קליימקס בלתי נמנע בסיום הרומן.

ההכרה כי חלק ג', קרוב לוודאי, יתקן את תחושת החידלון המסוימת שהותיר הספר הזה, הופכת את "עלומים" לשלב הכרחי עבור הכותב ועבור הקהל שלו בדרך להשלמת התמונה. מס שצריך לשלם. ואולי בלשון מעט פחות צייקנית: ספר מצוין שהיה יכול להיות מעולה.

אני תופס את עצמי. קורא את הטקסט לאחור. כתבתי כמעט רק את גנותו של הרומן המצוין הזה. אין זה הוגן. "עלומים" הוא ספר חכם ומדויק שניחן בכנות מדכדכת. הקריאה בו – והתרגום הנפלא,

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully