1. הסליפי ג'קסון היא להקה של איש של להקה אחת, לוק סטיל, שהגיע מאוסטרליה כשהוא מפזר ניחוחות הייפ מסוימים בעיתונות הבריטית והאמריקאית. סטיל זה סוחב על עצמו רפרטואר של אלכוהול, סמים ודת, ומצויר בכלל כאיש די איום, שהצליח להבריח את כל מי שניסה לעבוד איתו. אבל המוזיקה שלו ממש לא נשמעת ככה.
בדיסק הבכורה של הסליפי ג'קסון, Lovers", מזקק סטיל תערובת אינדי-קיטש של פופ, פסיכדליה ואלט-קאנטרי, אבל יוצא לו קצת אחרת, אולי בגלל שהוא אוסטרלי. זה מתוק-אופטימי-עצבובי על גבול המנג'ס, קליט מאוד, והקטע הכי בוהק כאן הוא שכל שיר נשמע שונה לחלוטין מזה שלפניו או מאחוריו. ברור הוא החוש הטוב של סטיל לפזמונים, והוא ממלא את כל הדיסק שלו בגיטרות של ג'ורג' הריסון, אווירה חזקה מאוד של באדלי דרואון בוי וניחוחות של פליימינג ליפס וולווט אנדרגראונד.
ב"מורנינג בירד", הטראק שאחרי Come To This" (שבו סטיל מתפנה לשחק קצת בבוב דילן), הוא נותן לילדה קטנה לשיר ולזייף ליד פסנתר את אחד השירים הכי מרגשים בדיסק. אני לא אחד שנגמר מ"בראבו", אבל יכול להצהיר בכיף שהילדה הזו, שמבקשת "אל תבכה", הפילה אותי בגדול למניפולציה שחוקה שכזאת.
2. אני לא יודע אם זה יותר מדי מוקדם, אבל אני חש בימים האחרונים סוג של התעניינות ציבורית מחודשת במוזיקה ישראלית, ונראה לי שאפשר בקלות לנכס את זה לערוץ 24. יותר ויותר קורה שאני שומע סביבי אנשים שמדברים על הדורבנים, הבליינים והשאר, וזה קורה כי הם ראו את הקליפים שלהם. האם יש לשוק המקומי משהו להציע שיכול לגבות בצורה נרחבת את אפקט ההתעניינות המחודש? יכול להיות שהבילויים, שהוציאו עכשיו את האלבום הראשון שלהם, מסוגלים למלא את המקום הזה. שמעתי את המוזיקה שלהם, והיא נדמית למעין שילוב של כוורת, אהוד בנאי במצב רוח טוב במיוחד, והרבה משחקי מילים. אם זה עונה על חלק מהשאיפות שלכם, יש מצב שתיהנו.
3. הסאונדטרק של הסרט "בחורים רעים 2" ניצב כבר ארבעה שבועות רצופים בראש מצעד האלבומים של ארה"ב. מדובר בכאב ראש ממוקד מאוד, שמרכז ענקי מיינסטרים כג'יי זי, 50 סנט, נלי, ביונסה, ג'סטין טימברלייק, מארי ג'יי בלייג', סנופ דוג ולני קרביץ. המפיק של כל החגיגה הזו הוא, איך לא, פי די.די, שלא היה יכול להתחמק מלהכניס את עצמו למשהו עם הטייטל "באד בוי". שני הכביכול-היילייטים של הדיסק הזה כוללים כמובן את פאף דדי, שנדחף לשני שיתופי פעולה, האחד עם לני קרביץ והשני עם נלי ומרפי לי.
בסוג של קונטרסט לא ברור לאלבום הזה עומד אוסף חדש של הנפטונס, צמד המפיקים שלטוב ולרע מנהיגים את הדברים היותר מעניינים בהיפ הופ האמריקאי. גם כאן תוכלו למצוא את באסטה, נלי, סנופ דוג, ג'יי-זי וכאלה אבל פה תיתכן אפשרות שתרגישו שכאב הראש קצת יותר שווה את זה.
4. דייויד סיטק הוא האיש שהפיק את האלבום של ה-Yeah Yeah Yeahs, וכששומעים שהוא חלק משלישיה שמלוחששת להיות הדבר הבא שמגיע מוויליאמסבורג השיקית אשר בברוקלין, ישר מבצעים טעות בהערכה. TV On The Radio, שהוחתמו בחופזה בלייבל Touch & Go, מרביצים באי.פי הראשון שלהם, Young Liars", תמהול אפלולי של אלקטרוניקה עם אוריינטציית סינתי חזקה, מגמות פוסט רוק ארטיסטיות והרמוניות ווקאליות סיבוביות.
התוצאה היא סאונד מובהק ודי מגובש, שלא נשמע כמו שום דבר מוכר שאני מכיר. לאיש ששר קוראים טאנדה אדיבימפה, או שמא טאנד אדביימפ, והשירה שלו מזכירה לי משהו שבין פיטר גביראל לההוא מהבטא בנד. מה שכן, הוא שר עם הרבה מאוד אוסול-נשמה שעוזר לקבע את רמת העניין הגבוהה שמייצרת הלהקה הזו. ניק זינר ובריאן צ'ייס מה-Yeahs מתארחים.
תנו לי שוב להיגנב מהגימיקים, TV On The Radio מקנחים בהידן טראק עם ביצוע קיצוני ודו-וופי ל"מיסטר גריבס" של הפיקסיז. זה בעצמו די שווה את הטרחה של המיני-אלבום הקודר הזה, ושל המוזיקה החידושית הזו, שבסוף יוצאת מרגיעה בצורה מטרידה.