פרק 14

רוני צלצלה. היינו באוטו, עם ראש המוסד עטוף בשמיכה בבגאז'. מת לגמרי. הדם שנקרש על מצחו השחיר וצייר לו שבילים דמוניים שהתפתלו במורד לחי ימין. עיניו היו ריקות, אבל עדיין נותר בהן שריד להפתעה ולהשתאות, שהיו הרגשות האחרונים שהרגיש בחייו. לא עצמנו את עיניו. זו מלאכה לקברנים. אנחנו לא קברנים.

היא ביקשה שאקח את יואבי. "תיקח את יואבי", היא ביקשה.
- "זה זמן גרוע, מותק. לא יכול".
- "אין לא יכול. אני תקועה פה בעבודה, יש משהו דחוף. אתה חייב".
- "גם אני תקוע באמצע משהו דחוף. אני לא יכול. אולי אמא שלך תבוא?".
- "אמא שלי מתה".
- "אני יודע. חבל".
- "שולי. אין לי זין לזבל שלך. לך תביא את יואבי. תהיה קצת אבא".
-"אני אומר לך, מאמי, אני לא יכול. אולי תבקשי מאחד מנערי הכדורסל שלך".
- "שולי! הגננת צלצלה, יואבי עומד בכניסה ובוכה. כבר ארבע ורבע, כל ההורים לקחו את הילדים מהגן ורק יואבי נשאר לבד. אני מבקשת ממך טובה פעם במאתיים שנה, אז תעשה טובה ותעשה טובה".
- "טוב, מאמי, העיקר שתהיי מאושרת. את יודעת כמה חשוב לי שתהיי מאושרת".
- "לך תזדיין, חתיכת שמוק. וכדאי לך מאוד שהצ'ק יגיע החודש בזמן. וכדאי לך מאוד שלא תשכח את היומולדת של יואבי. הוא מדבר עליו כבר שבועיים".
- "אשה נחמדה, אמא שלך. חבל שמתה".

עשיתי לרז תנועה של "מה אני יכול לעשות", עם הכתפיים ושברתי לכיוון ריינס. "אין מה לעשות. המשפחה קודמת לעסקים", הסברתי לו את סדרי העדיפויות של בורגנים גרושים. "חמש דקות ואנחנו חותכים. אל תילחץ. תהיה נחמד לילד, ואם אתה לא יודע איך מדברים לילדים, פשוט תעשה פרצוף של טמבל ואל תאמר מילה". הוא שם עליי זין, אבל הסכים. היינו שותפים. אם אפשר להעלות דבר אומלל מזה על הדעת.

יואבי דילג פנימה, בוכה. הוא היה בן שש, אבל הגירושים עיכבו לו קצת את ההתפתחות. הוא היה חמוד כמו תינוק וקשור לאימא שלו כמו בן 3. הוא התיישב במושב האחורי ולא השתכנע כשאמרתי לו, "עוד מעט נגיע לאימא. היא מחכה לך בעבודה".

- "אני לא רוצה לנסוע לעבודה של אמא".
- "יואבי, יואבי, אמא אמרה שהיא מחכה לך. שהיא תיקח אותך לקניון ותיקנה לך הפתעה. אתה רוצה הפתעה, נכון?".
- "אני לא רוצה הפתעה. אני רוצה לבוא איתך לבריכה".
- "יואבי, הבריכה סגורה היום".
- "היא לא סגורה. אמא תמיד לוקחת אותי לבריכה ביום שלישי".
- "אז היא תיקח אותך גם היום".
- "לא! אני רוצה איתך".
- "אי אפשר עם אבא. אבא עסוק".
- "אף פעם אי אפשר עם אבא".
- "יואבי, יואבי... אל תתחיל עם זה. אתה יודע שאבא אוהב אותך ואבא רוצה להיות איתך...".
- "אתה לא אוהב אותי".

אין לי כוח לזה. לא עכשיו. לא עכשיו. אני חוזר, לא עכשיו. האם לא הובנתי כהלכה? לא עכשיו, כוסאמק. לא עכשיו. תעשה לי טובה. מחר, אחר כך, אם עדיין אהיה בחיים. לא עכשיו, בני היקר, אבא במשימת התאבדות.

הגענו לבית החולים. לקחתי אותו לרוני. חמוץ ושפוף מבט. הוא היה דוקטור קטן לרגשות אשם. הוא דמה לאמא שלו. זה עיצבן אותי איזו תקופה, אבל אחר-כך הפסיק. ככה זה. ילדים דומים לפעמים לאמותיהם. יש דברים דפוקים מזה בעולם. היא משכה אותו ממני כאילו שהייתי חוטף שהחזיר לה את בנה. הכופר שהיא שילמה היה עוד מבט צונן. היא הייתה בהמה קרת לב. הייתי מאוהב בה.

- "אמא, אבא אמר שהבריכה סגורה היום".
- "אבא משקר".
- "אני יודע".
- "אתה רוצה שאני אקח אותך לבריכה?".
- "לא. אני רוצה שאבא".
- "תבקש ממנו".
- "ביקשתי. הוא לא רוצה". בכי בלתי נמנע.
- "אין לך לב?", היא פנתה אליי.
- "רוני, מותק, אני חייב לעוף. פשוט מוכרח".
- "הילד שלך עומד, בוכה, ואתה חייב לעוף? איזה מין בנאדם אתה?".
- "אני אסביר לך אחר כך. או שתקראי על זה בעיתון".
- "עוד כייס ארנקים שנכשלת לתפוס? עוד אישה נבגדת שלא תפסת את בעלה בוגד, אבל זיינת אותה?".
- "ביי, מותק. אני חייב לעוף".

הלכתי לחניה. האוטו לא היה שם. חיפשתי. לא מצאתי. המשכתי לחפש. הרכב, בתוכו סוכן הוד מלכותה והגופה של ראש המוסד, אמר לי השומר בכניסה לחניון בית החולים, יצא לפני כמה דקות. "שני אנשים", הוא אמר. "בעצם גבר ואשה. האישה נהגה. היא נתנה לי שטר של חמישים שקל ולא חיכתה לעודף". היה לי את כל אחר הצהריים פנוי, לקחת את יואבי לבריכה, או לחלופין לנסות להבין מה לעזאזל קורה בחיים שלי. בחקירה שלי.