לופט גשעפט

האופן שבו מתעלמת האמנות העכשווית מן הגוורדיה הישנה, כאילו מדובר בסוס מת חסר ערך, הוא באמת נפשע ומצער, לכן סרט מחווה לקפה תמר המיתולוגי נראה כמו רעיון מוצלח ונועז, עם הרבה כוונות טובות. ואם פתחתי בכוונות טובות, אתם בטח יכולים לשער שאמשיך בתוצאות טובות פחות. ולצערי בתוצאות רעות אכן מדובר.

הרבה נטען לרעתו של פורמט הדי.וי שבו צולם ומוקרן "סיפורי בית קפה" (שצולם במקור עבור הטלוויזיה). התוצאה באמת מטושטשת ויוצרת מעין פיג'מת פסים שמפרידה כל העת בין הדמויות לצופה, אבל זה הדבר האחרון שמטריד אותי. לומר שהסרט הזה לא עובר מסך רק בגלל אמצעי הפקה דלים ושיטת ההקרנה יהיה סתם שטות טכנוקרטית, או תירוץ ישראלי. סרט אינו נמדד באמצעיו הטכניים, הוא נמדד בעומק האמירה, בחדשנות ובסיפור. תקראו לי נאיבית, אבל אני עדיין חושבת שסרט טוב אמור להרשים, או לפחות להפגין פוטנציאל, אפילו אם הוא מצולם במצלמת פוקט ומוקרן במקרן של פישר-פרייס.

אז מה בוקע ממקרן הדי.וי מעבר לסורגי הפיג'מה? יש בית קפה מיתולוגי (קפה בראון), יש את לאה (אלישבע מיכאלי), שדמותה מבוססת על שרה שטרן מקפה תמר, יש קריקטורות של זאב, ויש חבורה של יוצרים מתוסכלים ובראשם יוץ (משה איבגי) - משורר עני עם מחסום כתיבה שמדבר על הגורל, מקלל ואומר לכל מי שהוא פוגש את האמת בפרצוף. כולם יושבים בבית הקפה וחיים את האסתטיקה הכנענית הישנה שלהם, כאילו הזמן עצר מלכת וכאילו לא תלויים מאחורי גבם הפוסטרים שמזמינים להופעות בבארבי ולסטאנד-אפ של שלישיית העכשיו "מה קשור". הם שותים, יוצרים קצת, מתבטלים, מספרים אנקדוטות, ובסוף גם נלחמים בטוכטרמן, העורך דין המניאק ששאיפותיו הנדל"ניות מאיימות לסגור את בית הקפה.

ומה קורה שם חוץ מזה? לא הרבה. הדמויות והסיפורים בסרטו של עמית ליאור נותרים שטוחים ממש כמו בקריקטורות שתלויות על קירות בית הקפה. בסופו של דבר זה לא כל כך משנה שמדובר בבוהמה בסגנון הדור הישן. זו יכולה היתה להיות גם חבורה של מוזיקאים על חוף הים, פושעים בשכונת התקווה, מסטולים בתחנה המרכזית או תלמידי תיכון חרמנים. כמו יותר מדי סרטים ישראלים, מסתכם "סיפורי בית קפה" באוסף של אנקדוטות ודמויות צבעוניות, עם דאחקות פרטיות שחוזרות על עצמן ("בהמה כנענית", "תראי מה קרה לפלסטינה שלך") וכאילו זועקות לקהל: בבקשה צחקו, צטטו והיפכו אותנו לקאלט. וזהו. הסיפור, העומק, ההתפתחות והאמירה (חוץ מאיזה דיבור לא ברור על גורל) נזנחים, פעם נוספת, לטובת הצחוקיאדה.