מוכה ירח

גלעד כהנא כותב חלומות. הספר הראשון שלו, "תכנון להתאוששות מאסון" (הוצאת כתר), הוא כמו המחברת שיש לאנשים ליד המיטה ושבה נכתבים החלומות ברגע שהם מתערבבים עם הערו?ת. קטעים שלא עונים לשום חוק של כתיבה או מחשבה ליניארית, שהתחילו לפני שנכתבו ולא נגמרים עם הנקודה האחרונה, שההיגיון שלהם פרטי לחלוטין, עקבי בתוכם אבל מנותק מכללים חיצוניים. כמו אדם שקם בבוקר ורשם את כל מה שראה כשישן.

במקרה לגמרי סיפרו לי השבוע שתי בחורות על חלומות שמערבים יחסי מין עם חיות המחמד שלהן. אחת סיפרה על זיון סוער עם הכלב שלה; השנייה לא זכרה בדיוק מה קרה בינה לבין הכלבה, אבל היה חם. הסיפורים האלה הם דוגמה מעולה לפער שבין הערו?ת לחלום. סקס עם חיות נחשב – אפילו בתל אביב – לסוג קיצוני של סטייה. אבל בתוך חוקי החלום האקטים האלה היו הכי טבעיים ונכונים. מה שהופך אותם למעניינים הוא בדיוק מה שהופך את הסיפורים של גלעד כהנא למעניינים: הזרות שלהם למציאות הרגילה; זרות שבצורה ביזארית מעורבבת במוכר.

"לא נולדנו כדי לחיות, נולדנו כדי לחלום", שמו של אחד הסיפורים, הוא כמעט המוטו של הספר כשהוא מופיע גם בהוראות השימוש המצורפות כסימניה. את המשפט הזה צריך להבין בתוך הסיפורים של כהנא כפשוטו: בין חלום לחלום אנחנו ערים, אבל זה הזמן המיותר. לכל היותר הוא קיים כדי שנוכל לאכול משהו ולצבור קצת חומר גלם לחלומות. החיים, על פי גלעד כהנא, הם החומר שחלומות עשויים ממנו.

הסיפורים קצרצרים; בכל סיפור נוחתים בתוך סיטואציה שחוקיה נהירים לעצמה אבל שונים זה מזה ומהחוקים שלנו. תוך כדי קריאה צריך להבין לא רק מה קורה אלא גם לפי איזה היגיון זה קורה. מתוך חלום פרטי לגמרי, עם מקומות שאנחנו לא מכירים ועם שמות בשפות שלא קיימות, מופיע לפעמים איזה פרט שקשור למציאות המוכרת. פרט מעורבב ומעוות, מוגדל או מוקטן בצורה שהופכת אותו למין מאו?ים פרוידיאני, מוכר ומושך וגם מפחיד וזר. אבל למרות המציאויות האלטרנטיביות שגלעד כהנא בורא ומחריב תוך שלושה-ארבעה עמודים, הסיפורים כמעט אף פעם לא מרגישים זרים. הם מצליחים לעורר אמפתיה וקרבה, ולפעמים אפילו הזדהות.

יכול להיות שזה קשור לתחושת האובדן הקרוב שנמצאת בהרבה מהם. המציאות, או איך שלא נקרא לה, מתרחשת כאילו על מי מנוחות. אבל היא מאוימת כל הזמן על ידי משהו ששמו לא ברור. האיום הזה, יחד עם הזרות של העולם בו מתרחש הסיפור, גורמים לתחושת שיתוף בין הקורא לדמויות שמנסות לשמור פאסון או לחילופין מקיאות בפאניקה. למה האובדן כל כך קרוב? הרבה תשובות אפשריות יש לשאלה הזאת. אחת מהן היא המובן מאליו של חיים במקום בו אנשים מתים בהרבה מיתות משונות. אחרת היא מטאפיזית יותר וקשורה לעטיפה הבלתי חדירה של דימויים וייצוגים דרכה אנחנו חווים את המציאות. כל מי שחשב אי פעם על יותר מאשר צבע השיער של מיקי חיימוביץ' מכיר את התחושה הזאת, בה אתה מבין שאתה לא רואה את מה שיש אבל לא יכול לראות יותר ממה שאפשר. הרצון למוטט את הקיר הבלתי חדיר בינינו לבין הדבר-כשהוא-לעצמו מתסכל ומפחיד כאחת, וברור שאם הקיר ייפול שום דבר לא יהיה כמו שהיה.

אפשרות שלישית, שלא מוציאה את השתיים האחרות, היא הפחד שהחלום ייגמר ואנחנו נחזור לזמן הערו?ת המיותר. כשמתעוררים החוקים משתנים בחזרה, והרבה פעמים לא ברור ברגע הראשון מה קדם למה ומה הגיוני יותר. אחר כך המציאות כופה את עצמה והחלום נשכח או הופך לזיכרון, לחומר גלם לסיפור או למשהו להביא לפסיכולוג. גלעד כהנא לא רוצה את המצב הזה. עבורו, כאמור, המציאות היא חומר הגלם והחלומות הם הדבר המשמעותי. מכיוון שהסיפורים שלו הם חלומות, וחלומות נגמרים, הם נמצאים באווירה מתמדת של סוף עולם מתקרב.

יכול להיות שבסיפורים שלו נפגשות שלוש הסיבות האלה. ראשי ממשלה שנרצחים, הרי געש מתפרצים, טריפים רעים ועונשים מאלוהים הם כולם דברים שקורים בעולם הערו?ת. אבל הם קיימים במציאות גם כייצוגים של עצמם, ואתה אף פעם לא יודע מה הגבול בין צער אותנטי לבין הפנמה של הצער הקולקטיבי ושעתוק שלו, או איפה נגמרת ההשפעה של הכדור ומתחילה ההשפעה של הידיעה שאתה על כדור. החלום הוא מקום שהחוקים ששולטים בעולם הערו?ת לא תקפים בו, לא ברמת הממשות ולא ברמת הייצוג. דווקא התפקוד השונה של חומרי המציאות בעולם החלום יכולה לחלץ אותם מהמובן-מאליו של הייצוג. ההזרה שמבצע החלום יכולה גם להיות דרך להתקרב אליהם, להרגיש אותם ולחוות אותם בעוצמה שהערות אף פעם לא תאפשר.

גלעד כהנא לא מבכ?ר בשום צורה את המציאות הערה על פני זו החלו?מה. כל חלום שנגמר הוא אפוקליפסה. כל התעוררות היא התעוררות לתוך עולם שהוא זר ומנוכר הרבה יותר מהחלום הכי מוזר, עולם שדווקא כי הוא מוכר וצפוי מדי כבר לא יכול להפתיע ולא יכול לשנות. בחלומות אולי יכול להשתנות משהו, אולי אפילו משהו במציאות. לכן גלעד כהנא הדפיס את החלומות שלו, ולכן הוא גם מלחין ושר אותם.