מי שלא בא - ברבוניה

פסטיבל הג'אז האילתי יוצא לדרך בפעם ה-17. 800 המבקרים באירוע הראשון תפחו ל-15 אלף אשתקד, התקציב הזעום של הימים הראשונים עומד היום על מיליון דולר ומרופד בנותני חסויות, והאמנים הזרים, שפעם הגיעו הנה בהתנדבות וכאקט של הבעת סולידריות, כבר הוסיפו אותו ליומן האירועים השנתי שלהם. שמו של הפסטיבל, "ג'אז בים האדום", נגזר מפסטיבל הג'אז הגדול בעולם, North Sea Jazz, מודל חיקוי שאפתני לכל הדעות, אבל הפסטיבל עומד בהבטחותיו. היום אפשר לומר בוודאות שהפסטיבל באילת נמנה עם טובי הפסטיבלים בתחום הג'אז בעולם, הן ברמה האמנותית, עליה מנצח דני גוטפריד, הן מבחינת הארגון – של עיריית אילת, והן מבחינת ההפקה – אבי יפרח וחברת מולטימדיה.

כמו פסטיבלים אחרים בעולם, זה אמנם פסטיבל ג'אז, אך הוא פונה גם לקהל הרחב. ההנהלה האמנותית מגדירה אותו כ"הפנינג מוזיקלי שרובו ג'אז", ולכן משלבת בתוכניה גם קונצרטים שאינם מוגדרים "קשים לצפייה" כדוגמת מוזיקת עולם והרכבים של אמנים ישראלים המגישים רפרטואר במעטפת ג'אז. היתרון ברור - קהל חדש שאינו נמנה על חובבי הג'אז המושבעים קונה כרטיסים ולמעשה מסבסד בעקיפין הרכבי ג'אז חדשים המתקשים להרוויח את קהלם באופן עצמאי. הקהל החדש נחשף לג'אז קל לעיכול, מתלהב, מתמכר והופך בשנה שלאחר מכן לחובב ג'אז מן המניין, כך שהגיוון בהחלט מבורך. הכתבה הזו תיוחד לג'אז משלנו - אמני ג'אז מהשורה הראשונה בארץ, שלא תמיד מקבלים את החשיפה לה הם ראויים. הרכבי הג'אז הזרים המופיעים בפסטיבל השנה הם רבים וטובים, אבל הרשו לי לייחד להם פסקה בודדת בלבד. כל מנוע חיפוש באינטרנט ישמח לספק לכם מידע למכביר על הנ"ל.

את תואר "ההרכב הזר הטוב ביותר" לוקח בקלות המינגוס ביג בנד. 14 נגני איכות שהפכו למוסד המנציח את עבודתו של צ'ארלס מינגוס, מגדולי המלחינים והבסיסטים שידע הג'אז. אלי דג'יברי הישראלי, שעליו ידובר רבות בהמשך, הוא חבר מן המניין בתזמורת הזו, וכדי למנוע בלבול מיותר אציין כי בפסטיבל אילת דג'יברי לא מופיע איתם. בין האמנים הזרים שיתארחו השנה בפסטיבל אמנה גם את ג'יימס מודי, מגדולי הסקסופוניסטים החיים כיום ופעיל בסצינת הג'אז מעל 50 שנה. מודי החל את דרכו בתזמורת הג'אז של דיזי גילספי עוד בשנות הארבעים של המאה שעברה; גונזלו רובלקבה, פסנתרן קובני מחונן, הנחשב לפסנתרן המוביל בג'אז הלטיני; הדואו של הגיטריסט ג'ון אברקומבי והבסיסט מירוסלב, ממייסדי וות'ר ריפורט. התגלית של גוטפריד השנה היא הזמרת דנה דירוז, כוכב עולה בשמי הג'אז העולמי, ולכל מרימי הגבה אזכיר כי גוטפריד הוא זה שהביא את דיאנה קרול כשהיתה עוד בחיתוליה ואת מישל פטרוצ'יאני הצעיר שבינתיים הלך לעולמו בטרם עת. עם דנה ינגן גם הבסיסט הישראלי ברק מורי, המתגורר בשנים האחרונות בארה"ב. עוד יופיעו אוטה למפר – כוכבת המחזמר "שיקגו", פול וינטר וזמרי פוקרובסקי – שיחזקו את קטגוריית מוזיקת העולם, הסווינגל סינגרס – הרכב א-קאפלה החוגג 40 שנה להיווסדו ומנסה להוכיח כי כלי הנגינה מיותרים, רביעייתו של הסקספוניסט האיטלקי סטפנו די בטיסטה, רביעיית דוד אל מאלק, וטינה מיי, הנחשבת לזמרת הג'אז המובילה בבריטניה.

גולת הכותרת של הפסטיבל, והקונצרט הישראלי המעניין ביותר, הוא ללא ספק שיתוף הפעולה בין סקספוניסט העל אלי דג'יברי והביג בנד של חולון. הרשו לי להתיר את הקשר בעניבה ולהבליח לחלל האוויר משפט המכוון לאותם חובבי ג'אז המדירים לצערי בקביעות את רגליהם ואוזניהם מקונצרטי ג'אז ישראלים ומכורים לג'אז זר בלבד - "הקונצרט שלוקח בהליכה לאחור עם ידיים מאוזקות ומטפחת קשורה מסביב לעיניים קונצרטים זרים אחרים המתארחים בפסטיבל".

ועכשיו לקבלות: אלי דג'יברי, בחור צעיר בן 25, עשה ובגדול את כל מה שהאחרים עוד לא הספיקו אפילו לחלום. מלגות ולימודים בברקלי, מלגה מלאה למונק פרוג'קט - מוסד שבו לומדים מדי שנה כשישה תלמידים, המוחזקים כמצטייני המצטיינים של סצינת הג'אז העולמית. דג'יברי השתתף בעבר בסיבוב הופעות עם הרבי הנקוק, היה פעיל מאוד בסצינת הג'אז של ניו יורק, הוא מנהיג רביעיית ג'אז ומנגן במינגוס ביג-בנד. לאחרונה חזר מסיבוב הופעות אירופי עם הרכבו של המתופף האגדי אל פוסטר. הטנור של דג'יברי מדבר כאילו היה פיו מלידה. החלקלקות ומס השפתיים אינם מושגים מבית ספרו, על בינוניות כנראה לא שמע אף פעם, דיבורו רהוט, לכיד, אגרסיבי, אנרגטי, אסרטיבי מאוד כשצריך. דג'יברי ישמש כסולן הקונצרט ותלווה אותו תזמורת הג'אז של חולון בהנהגתו של גורי אגמון, המשמש בארבע השנים האחרונות בתפקיד המנצח, המעבד והמנהל המוזיקלי של התזמורת. אגמון הוא מוזיקאי רב פעלים ולא כולא עצמו בנישה מסוימת. מוזיקה קלאסית, פופ ורוק לחלוטין לא זרים לו, ויעידו על כך הקלטותיו הרבות עם אמנים ישראלים הפעילים בתחומים הנ"ל. אגמון נמנה על מייסדי ביה"ס רימון ושימש בעבר כמנהלו האקדמי של המוסד.

הביג בנד של חולון נולדה לפני כ-17 שנה על ידי הפסנתרן חן קוגל והטרומבוניסט רפי קראוס. עם השנים ההרכב התפתח והפך לתזמורת ג'אז מן המניין, המונה 17 נגנים. במשך שנים ארוכות גנבה ממנה פוקוס אחותה הגדולה - הביג בנד של תל אביב. אבל בשנתיים האחרונות היא עומדת על שלה וטוענת לבכורה. הקונצרט באילת יורכב ברובו מיצירותיהם של דג'יברי ואגמון, שעובדו על ידי אגמון במיוחד לפסטיבל. סצינת הג'אז בניו יורק, ממנה מגיע דג'יברי, עוברת בשנים האחרונות תקופה מלודית, כך שניתן לצפות לרפרטואר קליט וקל לעיכול בניחוח סווינגי.

אחד מהרכבי הג'אז המוצלחים ביותר שניפקה סצינת הג'אז בארץ בשנים האחרונות. הסיפתח שלהם בים האדום התרחש לפני שלוש שנים, ומאז הופיעו בפסטיבל ג'אז בלוז ווידאוטייפ בתל אביב ובפסטיבל מונטריי היוקרתי בשוויץ. עבודה קשה, התמדה, מקוריות ורפרטואר איכותי הקנו לשביעיה מקום של כבוד בסצינת הג'אז בארץ, והיא הוזמנה השנה לקחת חלק בפסטיבל בפעם השנייה בתולדותיה. השביעיה אינה מתעסקת במחזור חומרים ובנגינת סטנדרטים נושנים. רוב החומר נכתב ועובד על ידי אבירן בן נעים ואף הוקלט בשלושת האלבומים שהוציאו. ערב הפסטיבל אמורה השביעיה להקליט את אלבומה הרביעי והאחרון. הרפרטואר שלהם קשה למיפוי: הם ממזגים את כל סגנונות הג'אז החל מראשיתו ועד לזרמים העכשוויים, והכוונה במיזוג היא לא לשליטה במספר סגנונות באופן נפרד, אלא למיזוג וסינרגיה בין הסגנונות באותו קטע. בשתי ההופעות בפסטיבל הנוכחי תנגן השביעיה חומרים שונים, כך שכדאי להפגין נוכחות בשני הקונצרטים. הקטעים שינוגנו בקונצרטים הם למעשה הקטעים המובחרים מארבע שנות הפעילות שלהם. אחרי ההופעות האלה מתכוונת הלהקה להתפרק ורוב חבריה יוצאים למסע אישי ועצמאי.

נחום נרדי, אריה יחיאלי, דוד זעירא, מצפה בגליל, קומונה וג'אז. אלי בנאקוט הוא החתום על הרעיון לערבב ג'אז עם מוזיקה עברית משנות הארבעים. הוא אסף נבחרת נגנים שחיה ונושמת ג'אז, רובה מבכירי מורי הג'אז בארץ, ויצר שפת ג'אז ייחודית–עברית. הקונצרט באילת יהיה מעין סיפור ג'אזי על תחילת ההתיישבות בארץ בשנות הארבעים. סיפור שיורכב מחמישה קטעים המקושרים אחד לשני בקשר אסוציאטיבי ומוזיקלי. לחובבי הג'אז התוהים כיצד ישמע בן כלאיים מיוחד זה, אקדים ואומר כי לא בג'אז אתני עסקינן. המוזיקה היא מוזיקה ישראלית ולא יהודית, והיא נשמעת כמוזיקה מודלית, אם תרצו אפרו-ישראלית.

לפני שאסיים ברצוני לשמש פה לחובבי ג'אז רבים ולבקש ממארגני הפסטיבל לתת במה רחבה יותר להרכבי ג'אז ישראליים אוונגארדיים; הרכבים שאינם נחשבים למיינסטרים ונכנסים תחת הגדרתו של אורנט קולמן, הנשמעת אקטואלית גם 40 שנה אחרי - The shape of jazz to come. הרכבים כאלה עלולים אמנם להבריח קהל שאינו חובב ג'אז, אך הם לחם חוקם של קהילת ההארדקור של הג'אזיסטים, ופוזלים אליו גם כאלה שאינם שייכים לג'אז הישראלי המוסדי. בשנה הבאה אפשר לנסות לתת במה לפחות להרכב אחד העונה לקריטריונים הנ"ל.

ואסיים בחלום של כל חובב ג'אז בארץ, בין אם הוא מוזיקאי או שומע מן המניין. שאלתי את דני גוטפריד, האיש המזוהה ביותר עם פסטיבל אילת, האם יש לו חלום נוסף שמחכה להגשמה. את התשובה הוא מנסה להגשים כבר שנים - בית לג'אז הישראלי, שיאגד בתוכו את נגני הג'אז בארץ, עם אולמות קונצרטים, חדרים לכיתות אמן, ספריית ג'אז מכובדת, חדר היסטוריה לג'אז הישראלי, גלריית תמונות מהווי הג'אז בארץ, אכסניה להופעות וג'אמים, ימי עיון וכו'. בינתיים אין מימון, אין לובי חזק, והגרוע מכל - המוסדות חושבים שג'אז הוא לא מוזיקה ישראלית למרות הכל. חבל.