צורה לך

ניל לביוט עיבד למסך הקולנוע מחזה פרי עטו שעלה בלונדון ובאוף ברודוויי לפני כשנתיים, עם אותם ארבעה שחקנים כמו בסרט, ואחר כך גם ב"הבימה" (עם צוות שחקנים אחר, מן הסתם). לא ראיתי את ההצגה (שמעתי שהיא טובה), אבל אני יכולה להעיד שהסרט גרוע מאוד. ב"צורה לאהבה" חוזר לביוט ("האחות בטי") לסרטיו המוקדמים, "בחברת גברים" ו"חברים, שכנים ודברים אחרים", שניתן לשים תחת הכותרת "סרטי מלחמת המינים והפטפטת האינסופית הנדרשת כדי להתמודד איתה". הבעיה היא שב"צורה לאהבה" הדיאלוגים לא רק ארוכים מדי ומשעממים נורא, הם בעיקר רדודים לחלוטין ונשמעים כמו שאריות של שיחות "דוסון קריק".

הסרט מתחיל במפגש במוזיאון בין אוולין, סטודנטית לתואר שני ואמנית בתחילת דרכה שלוקחת את עצמה הרבה יותר מדי ברצינות (רייצ'ל ווייז מ"רווק פלוס ילד"), לבין אדם - סטודנט חנון, מרושל ושמנמן שעובד כשומר במוזיאון (פול ראד מ"קלולס"). השיחה ביניהם מתגלגלת, הם מתחילים להיפגש, נהיים בני זוג, ואדם מתחיל להשתנות. הוא מרזה, מסתפר, מחליף את המשקפיים בעדשות, זורק את הז'קט קורדרוי שלו ומחליף אותו בז'קט טומי הילפיגר אופנתי, ואפילו עושה ניתוח אף. והכל, כמובן, בהשפעת חברתו החדשה, שהוא כל כך אסיר תודה שהיא בכלל חברה שלו, שהוא מוכן לעשות הכל בשביל למצוא חן בעיניה.

בסצינה שמתרחשת די בתחילת מערכת היחסים ביניהם מגלה אדם חוסר ביטחון אופייני ואומר לאוולין שהוא לא מבין מה היא מוצאת בו. אילו הוא היה מסוג החנונים המקסימים ושובי הלב שמשדרים טוהר ותמימות, מהחנונים שכל בחורה חולמת לאמץ לחיקה, התשובה היתה ברורה, אבל אדם הוא באמת סתם חנון מעצבן עם בדיחות לא מצחיקות. פה נוצרת הבעיה הראשונה בסרט, כי קשה מאוד לקבוע אם אדם היה אמור להיות חנון מקסים ופול ראד פשוט לא הצליח לשחק אותו ככזה, או שאדם הוא באמת חנון מעצבן ושאלתו לגמרי מוצדקת ועל כן אנחנו צריכים לחשוד במניעיה של אוולין. ולא שאוולין לא מעצבנת גם היא (ההפך, היא אפילו יותר מעצבנת ממנו), אבל היא בחורה יפה ומושכת עם שטיק יעני-מיוחד, מה שאומר שהיא יכולה לבחור כל בחור שתחפוץ בו. התשובה לסוגיה הזאת אמנם מתבהרת במידת מה בסוף הסרט (לעומת הרבה סוגיות אחרות שלא זוכות לתשובה), אבל עד שאתה מגיע לשם באמת כבר לא אכפת לך.

בהתחשב בעובדה שהסרט מבוסס באופן מוחלט על ארבע דמויות (אוולין, אדם וחבריו המאורסים של אדם, אותם מגלמים גרטשן מול ופרדריק וולר), המשחק הגרוע של לפחות שניים מתוך הארבעה (רייצ'ל ווייז איומה, פול ראד די גרוע ורק גרטשן מול ממש בסדר) כמובן עושה לו נזק חמור. מזל שבסוף יש הפתעה. לא שהיא מצילה את הסרט ולא שאי אפשר לנחש מהי איפשהו באמצע, אבל היא מעלה שורה ארוכה של נושאים לדיון, עליהם אפשר לשוחח בחומוסיה הקרובה לאולם הקולנוע בתום ההקרנה. הנה כמה מהשאלות הקיומיות שהסרט מעלה:

1. האם הכל מותר בשם האמנות?
2. האם הכל מותר בשם האהבה?
3. האם מוסר ואמנות יכולים לדור יחדיו?
4. האם האהבה היא לא יותר מאשר מניפולציה?
5. האם הרצון לשנות את בן/בת הזוג הוא חלק אינטגרלי מכל מערכת יחסים?
6. האם זה מוסרי לנסות לשנות את בן/בת הזוג שלך?
7. האם זה מוסרי להשתנות או הוגן לא להשתנות?
8. האם זוגיות באה על חשבון זהות?
9. האם אמנות היא זהות?
10. האם פיתוי הוא צורת אמנות?
11. מה מפריד בין ידידות לאהבה?
12. מה זאת אמנות?
13. מה זאת אהבה?
14. האם המציאות היא אשליה?
15. האם התפיסה הסובייקטיבית שלנו מבטלת את קיומה של מציאות אחת אובייקטיבית?
16. האם ככל שבנאדם נראה יותר טוב, המוסר שלו בהכרח מתרופף?
17. האם בנאדם שנראה רע בהכרח ישנה את אופיו אחרי ביקור מוצלח במולה סנטר?
18. האם להתאהב זה באמת הדבר המסוכן ביותר עלי אדמות?
19. האם פול ראד באמת השיל ממשקלו בשביל הסרט?
20. מי שווה יותר - רייצ'ל ווייז או גרטשן מול?

מכיוון ש"צורה לאהבה" מעלה את כל הנושאים הללו ודן בכמה מהם בצורה שטחית, קלישאתית, ילדותית ולא מעניינת, אתם מוזמנים לנסות לעשות זאת בצורה יותר מוצלחת בעצמכם. אלה באמת נושאים לא רעים (אם כי ישנים ולעוסים), ואם הסרט יוציא לכם את החשק לעסוק בהם – כפי שהוא קרוב לוודאי יעשה – אתם יכולים לדחות את הדיונים למועד מאוחר יותר.