התמלוג מת מצחוק

כמעט 16 שנה למותו של זהר ארגוב, והאחים ראובני מתגייסים לעוד מיזם עם הכוכב הכי גדול שלהם. לפני ארבע שנים זאת היתה קופסת אודיו, הפעם זאת קופסת די.וי.די. השם הוא אותו שם: "זוהר ארגוב - חייו ומותו של מלך". החבילה כוללת שלושה דיסקים, שניים מהם הם לקט מהופעות, השלישי הוא דיסק בונוס: חברים מספרים על זוהר. התוצאה, למי שאינם מעריצים שרופים שלא יוותרו על אף פריט של המלך, מאכזבת.

האכזבה הגדולה היא מכך שהמוזיקה שלשמה היינו אמורים להתכנס מול המכשיר הולכת לאיבוד, וזה לא בגלל האיכות הטכנית הירודה של קטעי ההופעות. למרות אותן בעיות טכניות שנובעות מציוד ההקלטה הביתי והחומר המצומצם (בעיקר משלוש הופעות, רק אחת מתוארכת במדויק), קטעי ההופעות מספקים חוויה ראויה: שירים, בחלקם להיטים, מפיו של זמר כריזמטי עם יכולות קוליות מרשימות ושפת גוף אופיינית שפועל בזירה מובחנת של מועדונים, שמחות משפחתיות, אירועים שמאופיינים כחגיגות של זמר מזרחי. הדבקת שטרות כסף, עם עדיפות לדולרים, היא חלק מהמשחק. הבעיה היא שהסיור במחוזות העבר המוזיקליים והתרבותיים נקטע על ידי הרבה מלל ופריטים ויזואליים דוממים.

ממה שכתוב על עטיפות הדיסקים מובן ששני הדיסקים של ההופעות הם שירים פרופר, אבל בצפייה מתברר שפורמט החברים המספרים, שכולל גם מחזור של כותרות ושערי עיתונים, עטיפות אלבומים ותמונות כאלה ואחרות, משולב בשני הדיסקים של ההופעות. מעבר לבעיה שנבעה מסדר הצפייה הלקוי שלי, קיימת הבעיה של קטיעת הרצף המוזיקלי. היוצרים יורים לעצמם ברגל: הם טוענים על גבי עטיפת הקופסה שהעיסוק התקשורתי היה בעיקר בזהר האדם ולא המוזיקאי, והנה גם הם לא נותנים למוזיקה לדבר בפני עצמה ומתפתים לדוש באותם חומרי מציאות מרתקים שסיפק ארגוב. אם פסיפס הדוברים-שירים היה מנומק, יכול להיות שלחיבור היה ערך כלשהו, אך ברוב המקרים אין קשר ישיר בין המסופר למושר, והסיבה לשילובם נותרת סתומה.

גם החלק המילולי בהגדרתו – דיסק "חברים מספרים על…" - מפוספס. שורת הדוברים המצומצמת (נוכחות דומיננטית של האחים ראובני, מספיק מאביהו מדינה, קצת מאביגדור בן מוש ושימי תבורי, טיפטיפה מיהודה קיסר, מרסל לידג'י וגילה גולן, וגם סיפור חסר פואנטה של הצלם אבנר צרפתי) אינה מגלה שום דבר חדש למי שקראו במהלך השנים אפילו חלק מהפרסומים הרבים על ארגוב, אותן פיסות מידע והגיגים על החיבור לאחים ראובני, המייקאובר החיצוני, המניירות, ההערצה, הכישרון וכמובן הסמים וההרס העצמי. על עטיפת הקופסה וגם בתחילת כל דיסק ודיסק מצוין שקם דור חדש של מעריצי המלך, בני שמונה עד 18. אם הדיסק הזה מיועד לדור הצעיר, שלא ידע את זהר לא בחייו, לא במותו ולא בשלל התחקירים שנעשו עליו, איך זה שהוא לא יותר מרצף של אנקדוטות? למה קיימת חלוקה לפרקים אבל אין שוב נראטיב שמסביר את החלוקה הזאת? איך זה שחסרה הכרוניקה הבסיסית ביותר שלפחות יהיה לאנקדוטות משהו להיתלות בו? אף אחד לא מצפה מהאחים ראובני ליצירה דוקומנטרית מעמיקה, ובכל זאת איך זה שסיפור עסיסי, המצע של המיתוס הכי גדול במוזיקה הישראלית, נהיה לפירורים יבשושיים? וקיים גם הצד הטכני. אם האיכות הטכנית הירודה התקבלה בהבנה בדיסקים של ההופעות, כאן היא מעצבנת. מי אחראי לרעיון העוועים של צילום הדוברים, כולם לבושי שחורים, על רקע שחור? למה הסאונד דפוק, ואם הוא דפוק למה לא הוספתם כתוביות? אולי גם היוצרים קלטו שמה שנאמר לא כזה חשוב.

את מקום הכבוד שיש להם במוזיקה הישראלית הרוויחו האחים ראובני ביושר ובעבודה קשה וטובה; אף אחד גם לא ייקח מהם את מקומם המכובד בקריירה של ארגוב; אבל באיזשהו מקום יש תחושה שמטרתם במיזם הזה לגזור הרבה יותר קופונים ממידת ההשקעה שלהם. הם הפיקו את הקסטה, הם מפיצים אותה, אחד מהם ערך אותה, הקרדיט להם חוזר שוב ושוב בדיסקים (זה בעיקר חורה בגלל חסרונם של קרדיטים לאחרים שעשו במלאכה, למשל המראיינת של החברים המספרים), הם הדוברים העיקריים, ולא ניכרת השקעה ברמה הטכנית ובאיסוף החומרים הוויזואלים (רואים את זהר בחולצה צהובה מעיין בגיליון "להיטון" לפחות חמש פעמים). אותה תחושה מתאמתת בזכות התוספת התמוהה לחבילה החגיגית: קליפ של רון שובל.