פלצניזם

"יש לך גם איזו ביקורת פחות חווייתית ויותר תוכנית ביקורתית לקוראי וואלה? משהו עם אמירה כלשהי משל עצמך? משהו חדש חלילה? או שהכל רדוד ברמת אפסיים? גברת שמיר החסודה! לא כותבים על אמנות כמו שכותבים בעיתון 'לאשה'. נ.ק.ו.ד.ה.!" (מישהו המכנה את עצמו "האמת", בתגובה על ביקורת אמנות שפרסמתי לאחרונה)


בדרך כלל אני לא נוטה לייחס חשיבות גדולה לתגובות. לא נראה לי הוגן להתדיין עם כל מיני נושאי בשורות שמסתתרים מאחורי שמות בדויים. אבל המקרה של אמנות (פלסטית) נראה לי שונה. נדמה לי שמי שכבר טורח לקרוא ולהגיב על ביקורת שעוסקת בתחום אזוטרי כמו אמנות עכשווית הוא בטח משוגע או משוגע לדבר. במילים אחרות - אין הרבה אנשים שמתעניינים בתחום, ומי שמתעניין בדרך כלל גם קצת מבין, לכן אם מישהו כבר מגיב, אני יכולה לשער שהוא כנראה לא בדיוק המגיב הממוצע בן ה-12 שמחפש פינה להשפריץ בה את האגרסיות שלו.

במוסף "הארץ", לפני שבועיים, התפרסמה כתבה שניסתה למפות את מנגנוני הכוח השולטים בעולם האמנות המקומי, ולצידה התפרסמו שמותיהם של האנשים המשפעים ביותר בעולם האמנות הישראלי. אבל לא רק מוסדות ובעלי תפקידים יכולים לקבוע את גורלה של האמנות, אלא גם מילים. הכתיבה על אמנות מתקיימת לרוב כשיח סגור שמורכב מאברים פנים-אמנותיים בלבד. השיח הזה הוא מנגנון כוח מפני שכל מי שלא קרא את התאורטיקנים הנכונים ולא מכיר את השמות הנחשבים מוצא אל מחוץ למשחק באופן אוטומטי. הפלצנות היא כמובן תוצר לוואי של השיח הסגור הזה, המבוסס על תפיסה ליניארית של התפתחות האמנות, על קשרים הכרחיים בין יצירות האמנות השונות, ועל כמה שבבים של תיאוריות אופנתיות מהאקדמיה.

אפשר לטעון שכל זה נכון לגבי כל תחום, אבל כשמדובר באמנות פלסטית זה נכון פי כמה. דווקא משום שזו האמנות הכי פחות מילולית שיש, הכי קל להסתובב סביבה סחור-סחור במילים, מתוך ניסיון אובססיבי לתפוס את מה שגדולתו בכך שהוא אינו ניתן לתפיסה. הסיבה המקומית נעוצה גם בעובדה שרוב האמנים בארץ הם (או נאלצים להיות) גם מורים/כותבים/אוצרים. זאת אומרת - השטף המילולי עוטף את האמנות מכל כיוון.

אבל אמנות היא לא זה, היא לא השיח, היא מה שמעבר, ולכן קשה לכתוב עליה. אני רואה סביבי אמנים צעירים, ואני שמחה על כך שהם דווקא אינסטינקטיביים, יצריים, ולפעמים גם טיפשיים. הם ממש לא הדבר המחושב הזה שמשתמע מכתיבה על אמנות. ואם בכל זאת יש מישהו שכל מה שמעניין אותו זה לצטט מהמסורת הפלמית ולהגדיר מחדש את רפי לביא על סמך תיאוריות פוסט-פמיניסטיות, אז בעיניי הוא מטומטם. אם יצירת אמנות היא באמת רק משהו שאפשר להכניס לספרי ההיסטוריה על הציר שבין פיסול יווני לסנדי שרמן, אז היא יכולה ללכת לחפש את החברים שלה. בשביל מי זה טוב? מה זה נותן? לפעמים נדמה שכל מטרתה של הכתיבה על האמנות היא לגרום למי שקורא להרגיש נורא מטומטם ולמי שכותב להרגיש נורא חכם. אבל הכתיבה הזו היא בכלל לא חכמה גדולה, היא אפילו דתית, מפני שהיא מקריבה את הקשר עם אנשים ועם כל מה שאנושי ורגשי באמנות לטובת אלוהי השיח. היא מנציחה את מעמדה האליטיסטי והאוטיסטי של האמנות, ובאופן פרדוקסלי יוצא שהפטפטת חשובה מהיצירה עצמה.

אני עצמי לא רוצה להיות עוד קורבן על מזבח השיח. כשאני אוהבת תערוכה אני רוצה שעוד אנשים יראו אותה, ולא רק מי שלמד במדרשה או בבצלאל. לכן אני מנסה לכתוב פשוט ובהיר, ומשתדלת להימנע מניימדרופינג וניתוחים מיותרים. אבל אני עושה את זה לא רק מסיבות של פופוליזם מתקן (שמי שרוצה יכול לכנות אותו "לאשה"), אלא גם מפני שאמנות טובה היא בעיניי חווייתית לפני שהיא מילולית, והיא מענגת גם בלי קשר למי עשה מה, למה, איך ומתי.