האב, הבן והבן השמן

זה מכבר הוסכם בקלפי כי שרון הוא אבינו ומלכנו, ואמנם עדיין רחוקה השעה, אבל בעלי שנינה בוודאי יכולים כבר לדמיין את פניו מרוחות על שטר מהודר שיישא את הערך הנקוב 500 שקלים. אבל כל דבר בעתו, ובטרם ייחצה גם גשר הכרחי זה, האם לא נכון להקדיש עיון לדמות שני בניו, הלא הם היורשים, הלא הם עמישראל בקליפת פיסטוק? שהרי, בהנחה שאריק שרון הוא אמנם האב, ובהעדר כל סימן לנוכחותה של רוח קודש בארץ הקודש, יש לעדכן את השילוש הקדוש ולומר: האב, הבן והבן שמקבל משכורת מדודי אפל – הנה לכם שכינה ישראלית פושטית מודרנית.

הבה ניטפל קודם לעמרי. סוד כוחו של עמרי הוא ביכולתו לתפקד כהעתק, כשכפול גנטי מדויק להפליא של האב – כהוכחה לכך שאת שרון האב, "שרון" התופעה ההיסטורית, הקטסטרופה מן העבר והגיהנום מן ההווה, יהיה אפשר אולי לסלק בדרכים דמוקרטיות, אך בדיוק בנקודה זו, יתערבו הטבע והגנטיקה ויזכירו למתבונן את מה ש(אולי יום אחד ירצה לשכוח)אי אפשר לשכוח: אריק שרון, גם בהיעדרו, גם לכשיתסלק, ימשיך להיות שריר וקיים. אריק שרון כאן כדי להישאר, וגם כשיילך, ימצא עצמו יום אחד האזרח הישראלי בוהה בחדשות הערב, מרותק אל תמונה ללא קול, כשלפתע, כמו מן האוב, תגיח דמותו של עמרי, מחופש לאביו הצעיר, כמו רוח רפאים חיה מן העבר, אשר שבה לרדוף את ההווה, לתעתע בצופה, בישראלי ולתבוע את הנצח: באתי, עשיתי ילדים, כבשתי – או משהו בסגנון.

עמרי זה, חלק מהקוראים יודע בוודאי, היה בעלומיו קצין ביחידה מובחרת ומהוללת המופקדת בין היתר על בטחון ישראל. אינני זוכר את שמה, אולם נדמה שבאמת היתה סודית ביותר. אז בימים, בוודאי היה מאובזר לא רק ברוח קרב להתפאר, אלא גם בגזרה צה"לית לדגמן, ומכאן שבדומה לאביו, רק פשט מדיו ומיד לבש את חליפת המשמנים של החיים הטובים, של השמנא והסלטה אל החיים הציבוריים. ואלה מביניכם שאמונים על מדורי הרכילות בוודאי מצאו לא אחת את שמו משתרבב לאיזו ידיעת "נצפה לוגם אספרסו בקפה תל-אביבי כזה או אחר בחברת זו וזאת". רוצה לומר: מושבניק, צה"לניק, שרוניק, אבל יודע גם יודע דבר או שניים על פולי קפה קניאתי גרוסים כהלכה. ומכאן עולה שעמרי, בדומה לחציו של עמישראל, התחיל במושב – כלומר חלוציות, עבודת אדמה וכו' – וגמר עם פאלם פיילוט מהודר, מושב קבוע באספרסו בר (האם מקום זה אופנתי די צורכו כדי לשמש דימוי לנהנתנות?), מושב בכנסת, ראיית עולם כוחנית, משקפיים אופנתיות וכאמור, הדמיון הבלתי נמנע לאריאל שרון. היש דרך טובה מזאת לתאר מחצית מהיושבים בציון?

ולעומתו, גלעד, על גפי הג'ירף בדיאטה שלו, על עיני החרדון קר המזג שלו, נדמה כמי שלא הוכתם ולא דבקה בו התל-אביביות המשוקצת הזאת, הנובו פלצנות הפוסט יאפית של אחיו עגול המידות. נחבא אל הכלים, שוקט על השמרים ומסתורי להפליא – מסייע לאבא בחווה, עורם את גללי הכבשים לערימת דשן נאה, ובאופן כללי, משחק אותה חלוץ בתקופה בה החלוציות מתנועעת בשבילי הארץ בג'יפ פג'ארו. גלויה מארץ ישראל היפה, גרסה חקלאית למשתמש של אביו ושל החלום הציוני. אבל לא באמת. שכן גם מהחלום הציוני בסנדלים תנ"כיות ובזרועות מסוקסות מרדיד אשכי הטלאים בחווה, עולה מתחקיר "7 ימים", ו"הארץ", לא נותר הרבה. מסתבר שגלעד, שכישוריו וכשרונותיו לא נחשפו עדיין לציבור, מקבל לא מעט טבין ותקילין מאחד, דודי אפל, לצורך השכרת כישורים וכשרונות אלה ממש.

אבל לא טמבל ישראל וכל טמבל ישראלי יודע לומר שככל הנראה יש צדק בטענה כי גלעד עובד במקצוע המכניס ביותר בישראל: "להיות הבן של אבא". הנה כי כן הושלם הספין הציני: גם הבן צחור הגזרה, יפה האידיאלים והנחבא אל הרפת, גם אותו ניתן, כאחרון הנובו קפיטליסטים, לקנות בירוקים. ועם זאת, יש להודות כי נותר נאמן למורשתו היהודית – העתיקה אף יותר מזו של שושלת שרון! – ועוסק בעסקי אוויר, כלומר, מתן שירותים לא ברורים, מופשטים, עבור סכום כסף מדויק מאוד. כמה יהודי מצדו. או לפחות, בחלקו. והכל לכאורה, כמובן.

גלעד ועמרי הוטלו לעין הסערה. אחד מבלי דעת, מבלי שנשאל – גלעד. והאחר בנפש חפצה: עמרי, שקפץ ראש אל בריכת התנינים הפוליטית. שניהם כשני חצאיו של אותו אדם, אותו מנהיג שהוא עם: רוצה להיות מפורסם, להשפיע ולהכריע, אך מעוניין להיוותר נעלם מעין. גרגרן בלתי נלאה ותאוותן לשררה, כוח וממון, אך רגליו נטועות עמוק בתוך המגפיים של עובד האדמה הקרוב אצל הבוץ וצואת הבהמות בחווה. שותה קפה איטלקי במזיגה אמריקאית, אך יודע להעריך גם קפה בוץ טוב מהפינג'ן בליל ניווטים בסיירת או בערב של חברותא עם הפועלים הזרים במשק. אוהב את ישראל, אולם נוהג בה כבשלו. עויין את כל מי שעויין את אבא, אולם מסב לו נזק רב בהתנהגותו הטעונה בירור אצל היועץ המשפטי לממשלה. יפה לעין אחת וכעור לעין אחרת. לא יוצלח גמור או אולי גאוות המשק. מכל מקום, שלם המורכב משני הפכים גמורים, המשלימים זה את זה ומתלכדים לדמות היחידה המיתמרת מעל חיינו בשנים האחרונות – שהן אולי השנים האחרונות – אריק שרון. אבא, כזכור.