סאב, סע לסבא

1. שמיעות ראשוניות וספורות של "Greendale", אלבום הקונספט החדש של ניל יאנג, סוחפות עליי חדשות טובות ממש – מדובר באלבום מדהים. סבא חוזר, כרגיל, בשיא אונו, צעיר כתמיד, והפעם הוא רוצה לספר סיפור. הסיפור של גרינדייל מגיע אליכם כאלבום אודיו, די.וי.די בונוסאי שמצורף אליו (לפחות בחו"ל, אני מקווה שגם כאן), אתר אינטרנט הכי מושקע והופעה חיה. הקטע הוא שניל לא הכין אף אחד לקראת העניין הזה. אנשים הלכו יום אחד להופעה של ניל יאנג ופתאום הבינו שהם צופים במעין מיוזיקל, עם שחקנים, רקדנים, תפאורה וכאלה, ויאנג בתפקיד המקהלה.

הסיפור הוא על גרינדייל, עיירה קטנה ווירטואלית בקליפורניה, ומשפחה אחת ששוכנת שם, משפחת גרין. וזה גם לא סתם שיאנג קם בגיל 57 או בן כמה שהוא והחליט לספר מעשייה משפחתית אמריקאית – הסיפור שלו נועד להעביר מסר סביבתי-פוליטי חד וחיוני: המין האנושי הולך למקום לא טוב, ואנחנו הורסים את כדור הארץ בדרך.

זה לא ייאמן כמה שהוא מלא השראה, שופע רעיונות כרימון צעיר, הסבא הזה, אל מול הסיפור שהוא יוצר, והחלקים שהוא מדי פעם מנדב ממנו, כאילו הם רק פרטים קטנים מתוך משהו הרבה יותר גדול שנוצר מעצמו. אתם מוזמנים להיכנס לאתר העמוס שלו ולהיווכח. ובכל הנוגע למוזיקה – ובכן, סבא שוב התחבר למגבר והוא מביא בשירים ארוכים, בועטים במידה, עם גיטרות שמיללות את סימני ההיכר שלו ושלהן חזור וילל, עד שנותר רק ללקק את האצבעות המבוגרות האלה (בוטלגים של הופעות חיות אקוסטיות של "גרינדייל" מסתובבים גם הם ברשת). ועם כל הקונספטיות, מדובר באלבום הכי לואו-פיי, מרושל הפקתית במתכוון, בהשתתפות הקרייזי הורס, שכוללת הפעם רק את המתופף ראלף מולינה והבסיסט בילי טאבלוט.

זו זקפה מלאה לאהבה, ונדמה לי שאני אשוב וארחיב על האלבום הזה מיד לכשהוא יגיע ארצה בהפצה מסודרת. בינתיים רק אציין שהוא מסתיים ב-“Be The Rain" – שיר שהוא המנון אקולוגי בכוונה תחילה, שכמה דקות מלהיבות בתוכו וקשה להתחמק מהמסקנה הברורה – ניל יאנג הבלתי נלאה הוא הרבה יותר מהשמעון פרס של הרוקנרול, וב"גרינדייל" הוא שב ויצר גן עדן להיפים מזדקנים ולצעירים שחושבים שהיפים מזדקנים הם קולים.

ומגרינדייל לגרין דיי (תודו שזה מדהים). הלהקה הוותיקה הזאת הודיעה לפני איזה שבוע וחצי, בשיתוף עם לייבל הנעורים שלה Lookout!, שהיא מרביצה הוצאה מחדש של שני אלבומיה הראשונים. הרימאסטר של "1039/Smoothed Out Slappy Hours", מ-1991, יגיע באוקטובר הקרוב, וזה של " Kerplunk”, מ-1992, יגיע אחר כך.

זה כלשעצמו לא הכי מעניין, אבל זו הזדמנות להביא כאן ציטוט של בילי ג'ו אמרסטרונג מגיליון "גיטר וורלד" האחרון, כפי שהוא מובא באתר מעריצים שלהם, שמתייחס לתופעת פאנק-המסטיק שרווחת בשנים האחרונות בארה"ב עם כל מיני להקות בסגנון בלינק 182, ואומר משהו כזה: "יהיה מעניין לראות מה יקרה כשהתקליט החדש שלנו ייצא. זה יהיה מגניב להראות לילדים האלה איך עושים את זה. אבל לומר את האמת, הייתי רוצה ללכת גם על להקות הגאראג'. ולעזאזל, אולי גם על אנשי המטאל. אין שום חוק, אין שום נוסחה. זה פאנק רוק".

3. מעניין מה היה אומר בילי ג'ו על The Star Spangles, להקה של כמה חבריקואים מכוערים מניו יורק, שמשתמשת בחוקים הברורים ביותר של סצינת הגאראג' המלבלבת ומשלבת אותם עם הנוסחאות הכמעט מדויקות לפאנק תוצרת 1977, כדי לתפעל שורה מרשימה של המנוני פופ בשקל וחצי – אבל כאלה שערכם בבורסת להיטי הפאנק עולה עם כל שמיעה (וגם יורד בסוף, אני מניח).

אתמול בלילה הם הופיעו אצל לטרמן, לא שראיתי, עם הלהיט הכי גדול שלהם “Which of the two of us is gonna burn the house " - שיר מפגר וסוחף ברמות שקשה לתאר. הם אמנם דביליים, אבל הם לא בלינק 182 או סאם 40 ותחת. הדוקטורינה שלהם הרבה יותר מלכותית משירים על שפיך וגרעפסים לצופי "אמריקן פאי 3", ונובעת מהערצה עמוקה לניו יורק דולז, לסטוג'ס ולראמונז. לסולן שלהם, איאן ווילסון (שנראה כמו ניק קייב בגיל הגן) יש גרון טוב, והגיטריסט טומי ווליום מספק את הסחורה גם הוא. חוץ מזה שקוד הלבוש שלהם די מבעית, וכולל כל מיני עניבות סגולות, אציין כי את האלבום הזה שלהם, העונה לשם החינני “Bazooka!", הפיק דניאל ריי, שהפיק את הראמונז. שזה די מכובד.

4. "אנשים שואלים אותי על מה המחאה שלי אם גדלתי בשיכון דן?". זה ציטוט ממש לא מדויק, ואני מבקש פול סליחה בקשר לזה, אבל סאבלימינל אומר משהו בסגנון הזה באמצע "ערוצים של זעם", סרטה הדוקומנטרי של ענת הלחמי, עליו ועל הראפר הערבי תאמר נאפר, שזכה השנה בפרס וולג'ין לסרט התיעודי בפסטיבל ירושלים. המחאה שלו, מסביר סאבלימינל, היא על זה שרוצים לקחת ממנו את הגאווה. על זה שמישהו החליט שהוא כביכול צריך להרגיש חרא עם עצמו ועם העם שלו, והוא רוצה להרגיש גאווה. "מגן דוד זה אחלה", הוא אומר.

מגן דוד זה אכן אחלה. וגם גאווה, שזה, אגב, מונח שאימצו קהילות מקופחים בכל העולם, כדי להזרים כוח ומרץ למאבק, וכדי להדגיש את הלגיטימיות והרלוונטיות שלו, זה אחלה. סאבלימינל מבצע היפוך של המסר הזה. הוא אינו גאה על כך שהוא נאבק לצאת מקיפוח, הוא מקופח כי הוא רוצה להרגיש בסדר עם הגאווה שלו. וברגע הזה בסרט קניתי את סאב בפעם הראשונה. פתאום הצלחתי להרגיש אמפטיה זכה ואמיתית לתופעה שהוא מייצג – נחיל ענק של ישראלים אבודים, שתועים אל מול אובדן דרכה המוסרית של ארצם. התופעה הזו חוזרת על עצמה מדי ערב בחדשות, מסתובבת סביבכם, וגם מיוצגת בסרט – אם על ידי אביו של סאבלימינל, שמלא בערכים ציוניים ולאומיים אבל טועה במילים של ההמנון, ואם על ידי הישראלי הכועס, שמאבד את כל עשתונותיו אל מול הפגנה של ערבים ישראלים מול בית המשפט.

וזה חוזר גם כשסאבלימינל מתפנה לנדב לצופים את נאום נהגי המוניות המרנין שלו, על כך שכל הערבים בשבילם מילה זה מילה וכבוד זה כבוד ותגיד ככה ותעשה לא ככה ואתה בשבילם אפס, עבד, וכל מיני תובנות נהדרות שכאלה. וזה קורה גם כשהצל, שותפו של סאב וראפר שקולע יותר לטעמי, מככב אל מול המצלמות. בכלל, הצל מתגלה בסרט כסמן הימני של הסאב, שמתועד כסוג של ארטיסט שמנסה לנהוג בדיפלומטיות, לפחות מול המצלמות, בעוד הצל שם זין ודופק את האמת שלו בפנים.

"מי שנשאר שמאלני הוא חולה נפש", מזכיר לכם סאבלימינל. והאמת הזאת שלו - שלא כמו אצל תאמר נאפר, הראפר הערבי, שמצטייר כאן כמעין דמות קלאסית של אמן חצוי, שקרוע בינו לבין עצמו – היא אמת ברורה וחדה. אצל סאב אין התלבטויות. יש אצלו החדרה ברורה מאוד של המסרים והרמזים, שמועברים בצורה נכונה, רציפה וקוהרנטית. אחרי "אביב" נוצר כאן עוד סרט תיעודי מעולה שעוקב אחרי סצינת המוזיקה הישראלית. הוא עולה ב-5 בספטמבר.

5. וכדי לסבר את הסיום לכדי המלצה מוזיקלית נגדית, הרשו לי לכוון אתכם אל האלבום החדש של הראפר מייקל פרנטי, העונה לשם “Everyone Deserves Music", ומהווה קפסולה מרוכזת של היפ הופ חיובי ברוח טובה, עם מסרים שמאלניים טובי לב, שמוגשים על בסיס שמח של סול-Fאנק דיסקואידי, על פי מיטב הערכים של מארווין גיי. פרנטי והלהקה שלו, ספרהד, שוחים הפעם יותר מתמיד בבליל הסבבה-על-הכיפאק-תבוא-כל-יום-לא-היית-צריך-תודה-סליחה-עצור-בטרם-תעבור-זבל-מי-שמלכלך שלהם, והרשו לי להפנות אתכם לשיר השני באלבום, “We Don’t Stop", כדי להבהיר את הנקודה שהנה, אפשר גם לעשות היפ-הופ Fאנקי רודף שלום ומבקש צדק מבלי שזה יישמע בכלל כמו הדג נחש.