שמע ישראל

הבילויים הם להקה עם מקדם סיכון גבוה. ראשית, השם שלהם, שלמרות שהרבה אנשים מבלבלים אותו עם הבליינים, שייך למשפחה אחרת לגמרי. הבליינים הם פאן נטו, וזה מה שהשם שלהם אומר: באנו לבלות. הבילויים, לעומת זאת, זה שם דו משמעי עם נטייה ברורה לכיוון "אנו באנו ארצה". יחד עם המטען ההיסטורי, הדו-משמעות של השם היא גם תמרור אזהרה גדול: עצור, התחכמות לפניך.

זה לא נעצר שם. לשלושת חברי הבילויים יש זקנים. אם נעצור לרגע להרהר על המשמעות הפוליטית של הזקן בישראל 2003, נגלה די מהר שהוא שייך בעיקר לחרדים וערבים, כלומר לזרים. הזקן של ימי ויסלר, נועם ענבר ושלומי "כרובי" לביא (למאיה דוניץ אין זקן, אבל גם לא ברור עד כמה היא חלק מהלהקה) הוא זקן של דווקא, של "אנחנו לא מפה", או מפה אבל לא מאיפה שחשבתם. מכיוון שברור גם להם שהוא לא מייצג שום וריאציה על קו?ליות רוקסטארית, ומכיוון שהם עושים מוזיקת רוק, קל להסיק שגם הזקן הוא התחכמות של אאוטסיידרים-להכעיס.

כשמגיעים למוזיקה של הבילויים, כל הדברים האלה נמצאים ברקע. ולמרות שהם לא מתגלים כלא- נכונים, הרי שהמוזיקה והטקסטים מוכיחים שהסיכון שהבילויים נטלו הוא סיכון מחושב. כי דיסק הבכורה של הבילויים הוא יצירה מורכבת, עמוקה, אינטליגנטית, אירונית ועצובה. הרמיזות ההיסטוריות שבשם מתבררות לא כהגנבה ריקה אלא כמשהו שיש לו עגינו?ת במוזיקה. הזקנים הם לא פוזה – כלומר, לא רק פוזה – אלא משהו שמתכתב עם הטקסטים. עם הזמן, אחרי האזנה או שתיים לדיסק, מתברר הדבר שקושר את הכל ביחד: הבילויים הם להקה עם אמירה.

מתי בפעם האחרונה היתה פה להקה עם אמירה? סליחה, טעות: מתי בפעם האחרונה חברת תקליטים גדולה כמו אן.אם.סי הוציאה דיסק ללהקה כזאת? לא ברור איזה כשל רגעי התרחש אצל הבוסים שגרם להם להחתים להקה כמו הבילויים, אבל לזכותם של ענבר וויסלר ייאמר שהם ניצלו את הבמה המיינסטרימית שלהם עד הסוף. כל הגיחוך העצוב שבהוויה הישראלית - הגזענית, המנוכרת, זאת עם הפערים החברתיים הגדולים בעולם – נמצא בחמש הדקות וארבעים השניות של "נפלא פה". הניצול הציני של השואה מגיע לשיא בהמנון הסקא-פאנק המופלא "אין בגטים בגטו", שיר שגם ג'לו ביאפרה היה חותם עליו בשמחה. ונדמה לי שמאז "נאצר מחכה לרבין" לא עשו פה כבוד לרמטכ"ל כמו בשיר המבדח "שאול מופז".

הדיסק, צריך לומר, הוא לא מניפסט. יש בו גם הרבה שירים שנוגעים באקטואלי רק בקצוות. אבל גם השירים האלה נמצאים בתוך המסגרת הכללית של האמירה של הבילויים. האמירה הזאת מנוסחת לא רק במילים אלא גם במוזיקה. שמשתמשת בחומרים שנמצאים פה: קצת הורה, קצת כלייזמרים, קצת כוורת, קצת מזרחי. כל זה משולב בפאנק די אגרסיבי שהגיע מעבר לים, אבל עדיין לא מאבד את ניחוח החציר והזבל המקומי.

לכן, מה שנראה בהתחלה כחשש להתחכמות מתברר מהר מאוד כהרבה יותר מזה. גם המילים וגם המוזיקה של הבילויים משתלבים יפה עם המסר של הזקנים, ויוצרים את הפרדוקס שעושה אותם ללהקה מוצלחת: הם להקה צעירה שנושאת על גבה חתיכת היסטוריה. אמנם הם היחידים בסביבה שמעיזים לבעוט לשאול מופז בבגטים, אבל הם עושים את זה במגפי עבודה של העלייה השנייה. מתחת לזקנים הבילויים מתגלים כחלוצים אמיתיים. בית יעקב לכו ונלכה.