רשות הדיבור לאסיר מספר אישי 7305627

הנה באה חופשה מהמעצר. ל-48 שעות אני חופשי לעשות את הדברים שפעם היה מובן מאליו שאני יכול. לצאת לפאב, לפגוש חברים, לראות טלוויזיה, לחרבן בלי לשים נייר טואלט על האסלה, להכין לעצמי סנדוויץ'. לכמה שעות אני לא פוליטי (די לכיבוש). אבל מכל המקומות שניתן לנפוש בהם, אני מוצא את עצמי דווקא באוטו עם שני חברי הסרבנים, מתן ואדם, נוסע לכפר מסחה שבגדה המערבית. בשבוע שעבר קיבלתי החלטה לראות במו עיניי את גדר ההפרדה ולקבוע סוף סוף מה אני חושב עליה - עכשיו אני מקיים לעצמי. במסחה נמצא אוהל מחאה נגד הגדר, ושם, אני מקווה, אוכל לשמוע ולראות במו אוזניי ועיניי על מה כל הסיפור. ככה זה סרבנים, כמו סופרמן, גם אנחנו לוקחים את העבודה איתנו לחופשות. היינו מבקשים סליחה מלואיס, אבל האמת היא שבגלל זה היא אוהבת אותנו, ועוד יותר באמת – היינו מבקשים סליחה מלואיס, אבל אין אף לואיס.

הגענו לאוהל מסוקרנים, והחלטנו לרדת לטיול בשטח עצמו. ביקשנו מעימד, בחור בן גילנו ובן מסחה שפגשנו שם, שילווה אותנו ויסביר לנו את המצב. עימד הסכים בשימחה, והוביל אותנו בתוך המטעים של מסחה לכיוון ההתנחלות הסמוכה. העברית שבפיו טובה מאוד - סבא שלי, שזרק ביצים בהצגות ביידיש, היה גאה בו.

אחרי כמה דקות נעצרנו. "כאן זה מסוכן. תיזהרו", אמר עימד. "אם נתקדם עוד, יכולים פשוט לירות בנו. אתם רואים את שורת הבתים הזו שם?", הצביע, "זה שטח של המשפחה שלי. לפני הרבה שנים באו המתנחלים, ובלי אישור התיישבו על השטח שלנו, 15 דונם. עכשיו יש עליו 50בתים. אבא שלי פנה לבג"צ בתביעה שיחזירו לו את השטח, והמשפט נמשך שנתיים. בסופו של דבר החליט בג"צ שאנחנו יכולים לקבל את השטח בחזרה, רק שאנחנו צריכים לשלם מיליון דולר על כל בית שבנו על השטח שלנו. 50 מיליון דולר כדי לקנות בחזרה את השטח ששייך לנו. משתלם, לא?", עימד מחייך. "תגיד", אני מתרגז במקומו, "איך אתה לא כועס? זה לא מטריף אותך המצב הזה?". "מה אני אעשה?", הוא עונה, "מה זה יעזור אם אכעס? האדמה הזו אבודה ממילא".

הלכנו עוד ואז ישבנו לנוח בצל עץ זית, מול שלד הגדר הנבנית. "בכפר אין עבודה", המשיך עימד לספר, "פעם היה שוק ליד הכפר ואז הייתי עובד בשוק, אבל הצבא סגר אותו, אז עכשיו אני צריך לנסוע לחפש עבודה בישראל. אני עובד בבניין, במה שיש". בשבועות האחרונים עימד עבד בבנייה באשקלון, בנה את הארץ בשכר זעום – כמו סבא רבא שלי, בזמנו. באשקלון כבר כמה פעמים תפסו אותו חיילים והרביצו לו. "היום, למשל, אני נמצא בכפר ולא הלכתי לעבוד, כי באזור שדרכו אני הולך לעבוד בישראל יש פלוגה של חיילים מטורפים. הם ידועים בכל הגדה. אם הם תופסים אותך – חבל על הזמן. באופן כללי, הכי נוראיים המג"בניקים, הם ממש נותנים מכות רצח", אמר, וסיפר על כמה מהפעמים שחטף מהם – במחסום, בג'יפ.

וכשסיפר ריצדה לי מחשבה בראש. רציתי מאוד לספר לו, אבל חששתי לקלקל את הקרבה שנוצרה בין כולנו. בסוף פשוט סיפרתי. סיפרתי שאלה חברים שלנו, החיילים האלו, שאלו אנשים שלמדו איתנו בכיתה, אנשים שחולקים איתם חדרים בבסיסים שאנחנו נמצאים בהם במעצר. תיארתי לו איך לא פעם יצא לי לשמוע אותם מספרים, בתור משהו מצחיק, בחבר'ה, איך הם הרביצו או התעללו, סיפרתי שגם אחרי שסיפרו דברים כאלה, המשכתי לדבר איתם, המשכתי לצחוק איתם. אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה.

למה הייתי צריך לספר לו על חברי הכובשים? כי ידעתי שאם לא אספר לו יהיה משהו צבוע, לא מוסרי, בשיחה שלנו. אני יושב עם בחור ומדבר איתו, ואז הולך לישון בחדר עם אדם שחושב שזה משעשע לבזוז תכשיטים מאמא שלו. למרות שאני לא חושב שזה משעשע - אלו הם חברי. הרגשתי שצריך שעימד ידע על כך. יותר מכך - הרגשתי צורך שעימד יאשר שזה בסדר. כאילו מיניתי אותו שופט לפסוק את דיני – האם ראוי לחמול עליי? האם העובדה שאני מיודד עם מדכאיו פוסלת אותי מידידותו? הוא יחליט, בתגובתו.

זה בהחלט קטע את השיחה – השתתקנו. עימד הביט בי ואני בו, אדם ומתן הסתכלו מסביב. גיחכנו גיחוך של מבוכה. לכמה רגעי שקט הפכה הגדר המטאפורית נוכחת כמו הגדר שבשטח - אני כאן, הוא שם. החברים שלי כובשים את החברים שלו (אתם יכולים להמשיך: שעושים פיגועים בחברים שלי, שמכים את החברים שלו...). הרוח נשבה בענפי הזית, שקית ניילון נתלתה בתייל שבגדר. השופטים התכנסו לישיבה וחזרו עם החלטה. פסק הדין - לחסד: אחרי שניות ארוכות של שתיקה, שבנו לדבר. לא רק לי יש חברים ששונאים.

בכך שהמשכנו לשוחח, להתיידד, כפינו על המציאות חלוקה אחרת של צידי הגדר. כמה קילומטרים מכאן החברים שלנו הורגים זה בזה. כמה קילומטרים מפה שונאים זה את זה כמו אוהדי כדורגל את אוהדי הקבוצה היריבה. לעומת זאת פה, מתחת לעץ, יש אנשים שמסרבים לכבוש, שמתנגדים לפיגועים, שנאבקים נגד השנאה בעצם הדיאלוג ביניהם (ובכתיבה עליו). זה ה"אנחנו כאן, הם שם" שבחרנו בו, שאני בוחר בו. אם קריר לכם בצד השני, אתם מוזמנים להצטרף. את הגדר הזו אין בעיה לחצות.

ואחר כך עימד סיפר לנו את הסיפור של מסחה. כדי להכליל בתוכה את ההתנחלויות אלקנע ועץ-אפריים גדר ההפרדה מותירה את מסחה, כפר שמתפרנס בעיקר מחקלאות, מנותק מ-98 אחוזים מהאדמות שלו. כדי להבין את חומרת המצב הסביר לנו עימד את המציאות היום – למשפחה שלו יש חלקת זיתים שנמצאת מעבר לעץ-אפריים, וכבר עכשיו לא תמיד נותנים להם ללכת לעבד אותה. גם כשנותנים ללכת לעבד את האדמות, נותנים רק לבני ה-35 ומעלה. לנערים בגילו של עימד אסור לצאת מערבה. היום אין גדר אז הם יכולים בכל זאת לצאת, אבל כשתסתיים בניית הגדר, לא יוכלו יותר. לא מדובר רק ביציאה לעבודה בישראל, אלא גם ביציאה לכל החלק של הגדה שיוותר ממערב להם.

שרון ומרעיו הבטיחו לאמריקאים שיאפשרו לחקלאים לעבור את הגדר לצורך עיבוד האדמות שלהם, אבל לא ברור בכלל אם ההבטחה הזו תקוים. באיזו מידה, למשל, יתחשבו ביבול הזיתים אם ירצו להעניש קולקטיבית, "להפעיל לחץ" על האוכלוסיה? בכל מקרה, ברור שנוספה כאן עוד נקודת חיכוך בין החיילים לבין האוכלוסיה האזרחית. עוד תדלוק דו-יומי (בדרך לשדה ובחזרה) לשנאה ולזעם. והשנאה והזעם, כמובן, חוזרים תמיד בחזרה אלינו.

פעם היה אוהל המחאה על אחת הגבעות הרחוקות, אך עם התקדמות בניית הגדר הזיזו אותו. בשבת הזו מתכוונים להעביר אותו ממש אל פתח הישוב, כי בראשית השבוע מתחילים לעבוד שם, אבל אחר כך הגדר כבר נצמדת להתנחלות עץ-אפריים הסמוכה, וזה יהיה סופו של אוהל המחאה. המקום שבו הוא נמצא עכשיו, ממערב לתוואי הגדר, יהיה לא-נגיש יותר לעימד ולבני הכפר, שהם המתפעלים של האוהל. אז כבר אי אפשר יהיה לעבור ממסחה מערבה - הנסיעה מסביב לעץ-אפריים, עד לחלק הלא בנוי עדיין של הגדר, פירושה מעבר בכמה מחסומים, חלקם בלתי-עבירים לרוב המוחלט וחסר ההיתרים.

קמנו והתחלנו לחזור אל האוהל. "אתה יודע", שאלתי את עימד עוד שאלה, "קל להסביר למה תוואי הגדר הנוכחי, בניגוד לתוואי שיעבור על הקו הירוק, רע לפלסטינים. אבל אצלנו אנשים ישמעו מה שאתה מספר, ויגידו ש'זה בסדר שהערבים יסבלו אם זה ייתן לנו ביטחון'. מה תגיד לאנשים האלו?", עימד התלבט לפני שענה לי. "שום גדר לא תעצור לגמרי את הפיגועים," השיב. "מי שרוצה להוציא פיגוע בסוף יוציא פיגוע. הדרך היחידה למנוע ממש את הפיגועים היא לגרום שאנשים לא ירצו לעשות פיגועים, ואתם עושים ההפך. פה במסחה, למשל, זה מקום שאף פעם לא יצא ממנו מחבל. גם בשיא האינתיפאדה, כאן באזור היה שקט. עכשיו, אם תסתובב, תשוחח עם אנשים, תראה שהם מדברים שונה – היום יש כאן כעס. אתה לא יכול לקחת כפרים שלמים - ילדים, זקנים - לקחת את הפרנסה היחידה ולצפות שלא ישנאו אותך, שלא ירצו להכאיב לך בחזרה. אנחנו במשפחה, לדוגמה, עד לפני שנתיים היינו מפיקים כל שנה טונות של שמן זית, מתפרנסים מלמכור אותם. היום, כשאמא שלי רוצה שמן זית, היא הולכת למכולת. אתה חושב שזה לא מכאיב לי? מי שרוצה ביטחון, תגיד לו 'הגדר הזאת לא תביא לך ביטחון, הגדר הזו תביא לך עוד פיגועים'". "אבל בכל זאת", הקשיתי, "אתה לא יכול להגיד שהיא לא תעזור – הרי בעזה ובלבנון היא מונעת חדירת מחבלים. גבול זה דבר שעובד". עימד משך בכתפיו, "יכול להיות. מה שבטוח, היא תרחיק את השלום", ענה.

אז מתן הצטרף לשיחה, ממשיך ויכוח ישן. "בדיוק בגלל זה, שמרי, לא נכון להשתמש בטיעונים האלה, ב'למה גדר ההפרדה רעה ליהודים'. כי הנה מקום שבו מה שטוב ליהודים - לפחות בטווח המיידי, רע לערבים. במקרה הזה, לא תצליח לשכנע ישראלים להתנגד לתוואי הגדר בלי להסביר להם את ההשפעה של הגדר על הפלסטינים". "אולי", אני עונה, אבל בלב לא מוותר. אני בטוח שאם אשב קצת זמן עם האריק שרון הקטן שבי, נצליח לחשוב ביחד על כמה טיעונים בטחוניסטיים מדוע תוואי הגדר הנוכחי רע גם לנו.

כשחזרנו לאוהל המחאה, ישבנו אדם, מתן ואני לנוח קצת מהטיול. היה יום חם, וההליכה היתה ארוכה. שתינו מים ודיברנו על הסיפור של עימד, על כמה לא סביר הוא: גם השטח שלקחו המתנחלים למשפחתו, גם פסק הדין של בית המשפט, גם המכות שהוא קיבל מהמג"בניקים, גם הגדר שתפריד אותו מאדמותיו. כמה אנשים כבר יש שהכיבוש פגע בהם כל כך הרבה? ככל שאני פוגש עוד פלסטינים אני מגלה שהמון. לכל אחד יש את הסיפור שלו, וסיפורים כמו של עימד בכלל לא יוצאי דופן. אותו דבר נכון גם לגבי הכפר מסחה – הסיפור של מסחה הוא רק אחד מבין סיפוריהם של ישובים פלסטיניים רבים שיפגעו מגדר ההפרדה.

הסיפורים האלה לא נשמעים כמעט בארץ, בעיקר כיוון שלנו לא אכפת מהם. בייחוד כשזה סיפור לא אטרקטיבי כמו סיפור הגדר – סתם המון אנשים שיהיה להם עוד יותר רע. הרבה יותר מעניין לגלות את מי תיקח שרון מאשר לגלות מה עושה מדיניות הממשלה לבחור אחד, עימד מכפר מסחה.

רגע לפני שעזבנו את אוהל המחאה עמדנו מתן, אדם, עימד ואני להשקיף שוב על הנוף – על הכפר הקרוב, שבעוד כמה שבועות יהפוך בלתי נגיש לעימד ועל ההתנחלויות אדומות הגגות שלידו. "אתה רואה את ההתנחלויות האלו?", שאלתי את עימד. "כן", הוא ענה. "תזכור את מה שאני אומר עכשיו. אני, מתן ואדם כאן, אני מבטיח לך, עושים מה שאנחנו יכולים כדי שכמה שיותר בקרוב, כל המתנחלים האלה יחזרו מפה בדרך שבה אנחנו נוסעים עכשיו, בחזרה לישראל, וזה יהיה בקרוב – האח הקטן שלי כבר לא יצטרך לשמור במחסום ליד מסחה". ואדם הוסיף: "ואז, במקום לשלם מיליון דולר על כל בית, אולי תקבל את כל הבתים שלהם בחינם. מה אתה אומר?". עימד חייך, "מבחינתי – סבבה", אבל לא נראה שהוא מאמין מי יודע מה. כנראה כיוון שאין לו ניסיון עם סרבנים. אולי הוא לא יודע שלואיס או לא לואיס, אנחנו מקיימים הבטחות.

אז ישבנו לנו אני ואריק שרון הקטן שבי, תיכסנו עצה, כמו שאומרים. חשבנו איך להסביר, בכל זאת, למה תוואי הגדר הנוכחי רע ליהודים, בניגוד לתוואי שיעבור על הקו הירוק. אחרי הכל, עם ישראל ערבים זה לזה, ואני ואריק שנינו יהודים, השם ייקום דמנו:

1. כי התוואי הנוכחי ארוך הרבה מהדרוש – כל מי שראה את המפות יודע שהגדר הזו פתלתלה בערך כמו שמעון פרס כשהוא מנסה להתחמק מלהעביר ביקורת על שרון. ההקפה של קלקיליה, הבטן העצומה שמכילה את התנחלות אריאל – כל אלו יוצרים גבול ארוך בהרבה וקשה הרבה יותר להגנה.
2. כי תוואי הגדר הנוכחית משאיר מאות אלפי פלסטינים בצד של ישראל – מטרת הגדר היא להפריד בינינו לבין הפלסטינים, ותוואי הגדר הנוכחי בכלל לא משיג את המטרה הזו. מאות אלפי פלסטינים יסופחו למעשה לישראל, ישנו את המצב הדמוגרפי כאן, ושום גדר לא תפריד בינם לבינינו.
3. כי במצב שיוצרים היום, גדר ההפרדה תהיה דומה לגדר המערכת בגבול הצפון לפני הנסיגה מלבנון – הצבא יהיה משני צידיה, עדיין עסוק בשמירה על התנחלויות. במצב כזה, כמובן, ימשיכו למות חיילים במלחמה מיותרת של הגנה על ההתנחלויות, והרבה פחות כוחות יוכלו לשמור על הגדר.