החלום האמריקאי הקלאסי כולל בניית משפחה - 2.5 ילדים וכלב רכישת אוטו חדש או אולי שניים, וצבירת שפע של מכשירי חשמל בבית גדול, המוקף גדר לבנה, בפרברים. שכונות הפרברים הבורגניות והאמידות, מהסוג בהן לפני כל בית יש מדשאה מטופחת, שיחים גזומים וממטרות חרוצות, הן ערי המקלט של האמריקאים שהצליחו בחיים. השאיפה האולטימטיבית של המשפחה האמריקאית הממוצעת היא להימלט מזיהום האוויר והסכנות האורבות בערים הגדולות - שם כידוע חיים כל האנסים, הרוצחים, ההומלסים והמופרעים ולחיות חיים נוחים, מאושרים ומוגנים בגן העדן הפסטורלי של הפרברים.
כל בר דעת יכול להבחין שעומק ההדחקה שנדרשת לחברה האמריקאית כדי להמשיך לקיים את החלום הזה ולהזין בו את ההמונים במשך שנים, בהכרח גורמת להתפוררות החלום. בסוף שנות התשעים סירב הקולנוע האמריקאי, אפילו המיינסטרימי, להמשיך לשתף פעולה עם האשליה הזאת, והוא התחיל לחפור עמוק יותר ויותר לתוך הריקבון המסתתר מתחת לפני השטח של האידיליה הפרברית המזויפת. "אמריקן ביוטי" עשה את זה בצורה מרוככת, "אושר" עשה את זה בצורה פרובוקטיבית, "העולם שבפנים" עשה את זה מנקודת מבטן של נערות מתבגרות שניחנו בהבחנה חדה יותר משל מרבית האוכלוסיה השבויה בתוך הקיום הפרברי ההרמטי.
זה שכל הסרטים הללו נכנסו תחת הקטגוריה של סרטים עלילתיים ואילו "לתפוס את הפרידמנים" (שזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס השנה, בצדק גמור) הוא סרט תיעודי, חשובה רק מבחינה קולנועית. מבחינת היחס בין מה שרואים על המסך לבין המציאות, הרי שהוא זהה לחלוטין לקולנוע העלילתי. "לתפוס את הפרידמנים" מספר לך כמה תסריטים אפשריים של מה שהתרחש בבית משפחת פרידמן. מה באמת קרה שם, לעולם לא נדע.
ממבט ראשון משפחת פרידמן היהודיה חיה את החלום האמריקאי. הפרידמנים הם אמא, אבא ושלושה בנים שגרו בפרבר האמיד גרייט נק בלונג איילנד, אלא שיום אחד ב-1987 התדפקה המשטרה על דלתם, חיפשה, מצאה (חוברות פורנו המתמחות בפדופיליה) ועצרה את אב המשפחה, ארנולד, ואת בנו הצעיר ביותר, ג'סי בן ה-18, בעוון אינוס עשרות ילדים קטנים במהלך שיעורי מחשב שקיים ארנולד במרתף ביתו, בהם שימש ג'סי כעוזרו. למרות שארנולד וג'סי הכחישו מכל וכל את המעשים הנוראים המיוחסים להם (חלקם כל כך ביזאריים שהם נשמעים מופרכים לחלוטין), בסופו של דבר שניהם הודו במעשים בבית המשפט, אבל ברור שלהודאות היה קשר גדול יותר למה שעורך הדין שלהם ייעץ להם לומר מאשר לאמת. את ההתפוררות של משפחת פרידמן, מאותו רגע ואילך, אנחנו רואים בסרט בזמן אמת, דרך תיעוד מצלמת הוידיאו הביתית של דייויד, האח הבכור במשפחת פרידמן, שהוא היום ליצן ימי ההולדת המצליח ביותר בניו יורק.
משפחת פרידמן תמיד תיעדה הכל, תחילה במצלמת 8 מ"מ, מאוחר יותר בוידיאו. בניגוד למקובל אצל מרבית המשפחות, הם לא תיעדו רק ימי הולדת וחגיגות אחרות אלא הכל, כולל שיחות משפחתיות ומריבות. במידה רבה עוסק הסרט "לתפוס את הפרידמנים" בתרבות שאנחנו חיים בה, ובמיוחד התרבות האמריקאית, שיש בה גם אובססיה לתיעוד עצמי והיא גם מתקשה לעכל אירועים אלא אם כן הם מתווכים דרך מצלמה (אחרת איך אפשר להסביר את הצורך של מיליוני אנשים לאוורר את כביסתם המלוכלכת בתוכניות נוסח ריקי לייק או ג'רי ספרינגר?). הסרט מנסה לבחון את תפקיד מצלמת הוידיאו בדינמיקה של משפחת פרידמן, ודייויד המתעד מנסה אף הוא להבין. באחד הקטעים אומר דייויד "אולי התחלתי לצלם הכל בוידיאו כדי שאני לא אצטרך לזכור את זה בעצמי". באשר לתוקף התיעוד, מצלמת הוידיאו מתעדת כל מיני דברים, מכל מיני פרספקטיבות ותוך דבקות בכל מיני תפיסות עולם, אבל דבר אחד נשאר תמיד חמקמק. דבר אחד היא לא מסוגלת אף פעם לתעד: את האמת. הדבר הבלתי נתפס הוא איך זה יכול להיות שלאנדרו ג'ארקי, הבמאי של "לתפוס את הפרידמנים", היתה גישה בלתי מוגבלת לעשרות שעות של סרטים ביתיים של משפחת פרידמן, יומנים מצולמים מהסוג הכי אינטימי, ועדיין אין לו מושג קלוש אם הפשע באמת בוצע או לא.
השאלה האם ארנולד וג'סי פרידמן ביצעו את הפשעים המיוחסים להם או לא היא לא ממש רלוונטית, אם כי אי אפשר שלא לדון בזה ביציאה מהקולנוע ולהמשיך לחשוב על זה במשך תקופה ארוכה. באופן אישי הסברה שהפרידמנים נפלו קורבן להיסטריית המונים, כפי שטענה בזמנו (ועדיין טוענת) העיתונאית החוקרת דבי נתן, נראית לי ההגיונית ביותר. אף אחד מבין עשרות הילדים אותם סימנה המשטרה כקורבנות של הפרידמנים מעולם לא רמז להוריו או לאף אחד אחר שמשהו מוזר מתרחש בשיעורי המחשב; רבים מהם נרשמו לקורסים נוספים; אף אחד מהם מעולם לא חזר הביתה עם בגדים מוכתמים בדם או בזרע; כולם הודו שארנולד וג'סי נגעו בהם רק אחרי שהחוקרים לחצו עליהם.
זה נכון שארנולד הוא פדופיל במובן הזה שהוא צורך פורנוגרפיה פדופילית - וזה נכון שמשפחת פרידמן היא משפחה מוזרה שמגיבה מוזר לכל מיני סיטואציות. לדעתי שתי העובדות הללו הספיקו למנגנון הניזון מהיסטריית ההמונים סביב נושאים שנחשבים לטאבו מוחלט, מנגנון שהאינטרס המרכזי שלו הוא לשמור על פרות קדושות של התרבות האמריקאית כמו "התא המשפחתי" ו"השכונה הטובה", לייחס לארנולד וג'סי פרידמן שורה של מעשים מתועבים שהם מעולם לא ביצעו. אבל זאת רק דעתי. בין אם הפרידמנים אשמים או לא, דבר אחד ברור: שתי האפשרויות - גם האפשרות שהמעשים המיוחסים להם הם נכונים וגם האפשרות שמדובר בציד מכשפות - הן הגיוניות לחלוטין בקהילה קטנה וסגורה ששואפת יותר מכל לשמור על תדמית נקייה ואידילית. לפעמים הפרברים יכולים להיות המקום המסוכן ביותר עלי אדמות.
ילדים זה שמחה
28.8.2003 / 9:54