במיטה עם צ'אקי

על פניו, "פרדי נגד ג'ייסון" הוא בהחלט סרט שיש לחכות לו. הרעיון להפגיש שתי דמויות סלבריטאיות מעולמות נפרדים כדי שיכסחו זו לזו את הצורה הוא מעולה, ואף משתפר מכיוון שמדובר בדמויות רעות ולא ב"ליגת הצדק". אני מאוד מחבבת את פרדי. ראיתי את כל הסרטים, צחקתי, התרגשתי, פחדתי כפי שלא פחדתי מימי מהקטע שבו הוא הופך לנחש ענק. הוא, מבחינתי, עשה את שלו. בענייני ג'ייסון אני לחלוטין לא מעורה. ראיתי את "יום שישי ה-13" הראשון, ונדמה לי שגם את 6, וזה היה ממש מזמן, כך שאני בהחלט לא סמכות בתחום. אני לחלוטין מהצד של פרדי בכל הסיפור. למרבה הצער גם חובבי ג'ייסון וגם חובבי פרדי ואפילו חובבי דסטניז צ'יילד עומדים לצאת מהעסק הזה כששליש תאוותם בידם.

"פרדי נגד ג'ייסון" מצליח לאכזב בעיקר כי הוא עושה מאמצים רבים מדי לרצות דווקא את מי שלא שמעו מעולם על שתי הדמויות, ומעניק יחס זרקני לאובססיבים. גם אני, שלא משתייכת לאף אחד משני המחנות, התבאסתי מההסברים החוזרים והנשנים, הוויס-אוברים המייגעים והפלאשבקים לסרטים הקודמים בסדרה. מכיוון שאני מניחה שהמחנה הראשון לא קיים במציאות, או לפחות לא ירוץ לראות את הסרט הזה, ומתוך הנחה שהאובססיבים הם הרוב המוחץ של הצופים הפוטנציאליים, ההחלטה הזאת תמוהה ביותר. אמנם יוצרי הסרט הימרו נכון וצפו שאת מי שבאמת לחוץ לראות את פרדי וג'ייסון מתקוטטים לא תעצור אף הזהרה ואף ביקורת עוינת (ולראיה - הסרט כבר שני סופי שבוע בראש טבלת המכירות בארה"ב), אבל אני מסרבת להבין למה אי אפשר היה להתאמץ יותר ולהוציא את כולם עם חיוך על הפנים.

החלק הכי בעייתי בסרט הוא הפתיחה שלו. היא נראית כמו התחלה של פרק ב' מתוך ספיישל סיום עונה באיזו סדרה נידחת. אנחנו פשוט פוגשים את פרדי בשיא הקאז', והוא מספר לנו מה עבר עליו עד נקודה זו בזמן, מסביר לאט ובסבלנות כך שכולנו נבין את תוכניותיו לעתיד, ולבסוף מצ'פר אותנו ברגע נדיר בו הוא נראה עם ילדה קטנה בה הוא עומד לבצע את זממו. גם הסצינה הראשונה של ג'ייסון סתמית למדי, אבל כוללת בחורה עירומה, לטובת מי שזה משפר לו את המצב רוח.

האווירה המחופפת ב"פרדי נגד ג'ייסון" מתמיהה בין השאר כי באמתחתו של הבמאי רוני יו נמצא גם "כלתו של צ'אקי" החינני מסדרת "משחק ילדים", בו הופכת גם חברתו של צ'אקי לבובה ויחד הם יוצאים למסע רציחות חתרני ומצחיק. מפתיע שיו לא הקפיד לשמר את חוש ההומור המשובח של פרדי, להפוך את סצינות החלום לעתירות דמיון כפי שהיו בשאר סרטי "סיוט ברחוב אלם", או אפילו לארגן שחבורת הנערים תהיה טיפה פחות משעממת. החל במוניקה קינה ("דוסון קריק"), המגלמת את הדמות הראשית, דרך קלי רונאלד (מדסטניז צ'יילד, המעמידה כאן במבחן את כל עניין ה"סורבייבר") בתפקיד החברה עם רגשי הנחיתות, וכלה בג'ייסון ריטר ("סוויפמן") כאהוב הילדות שאושפז בבית משוגעים - כל הצעירים הצרחנים אינם מעניינים כלל. וגם משחקים די גרוע.

הקטעים הטובים בסרט הם כמובן אלו בהם ג'ייסון ופרדי סוף-סוף נלחמים זה בזה, והם גם הסיבה לשמה התכנסנו. לעתים נדמה שהקרב ביניהם הוא בעצם בין הכוח למוח, ואולי טומן בחובו אמירה על טיבו של הרוע, ולעתים נראה שזה פשוט מצחיק כמה ג'ייסון טמבל. אגב, תוצאות הקרב הסופי הן, כמובן, צפויות למדי.