אבו שוקרי בידינו

מי בא לזה בדיוק? במילה "המוני" יש הרבה פחות המון כדי לתאר מה שהלך שם. אלפי אלפים של אנשים, נשים וטף, מחומשים במלבושים מסוג קאז' עד חגיגי, ענודים במיטב הבשמים והדיאודורנטים ואחוזים במצב רוח בלתי ניתן לאפיון, פשוט באו לנמל תל אביב בשביל לקבל קצת פסטיבל חומוס לפנים. "מי בא לזה בדיוק?" בדיוק התחלף ל"למה בא לזה בדיוק?". מדוע ירצו כל אותם אנשים להקריב את ערבם בעבור שיטוט מסורבל בין כמות בלתי מבוטלת של אנשים אחרים? אין קול ואין עונה.

אנשים אוהבים חומוס, זאת אני יודע. רק האלרגים שבאלרגים מבין פלאחינו המסורים יעזו לסרב למנה גדושה ומותבלנת של הכיף הכיפי הזה. בתור אחד שרואה עצמו כאוטוריטה בעיני עצמה בנושא (בבוא היום אספר כיצד נמשחתי בשמן זית על ידי אבו חסן האגדי), מובנת לי עד מאוד המשיכה הקיומית לאלמנט הסיבובי של הפיתה. רק תנו לי חומוס, והנה הופך אני משמאלן אשכנזן בן בליעל לאחד העם והאדם. שהרי אהבת המנה היא הכשרת הבד"ץ הפרטית שלי, הסרטיפיקט על יהדותי שמוענק לי במזללות ערביות. אמנם לא הדברתי קיני מחבלים בלבנון – אבל אני גומר מנה וחצי של מסבחה. לולא הייתי נימול, מעניק הייתי לעצמי פטור בזה הרגע (ואין צורך להודות לי על הסבתו הקצרה של הדיון אל עבר אבר המין שלי).

הייתכן כי החומוס משמש ככלי עזר להגדרה עצמית, לא רק לי אלא גם בעבור ההמונים? נדמה לי שכן. ולא פחות משעושים זאת הפלאפלים והמנגלים למיניהם (רק יותר טעים). האם אין משהו סוריאליסטי למדי בעובדה שהאוננות הלאומית הזאת מתבצעת על הפנים של תושבי הארץ הערבים? נדמה לי שיש. אפשר גם והשאיפה הפנימית של כדור הארץ לאיזון היא זו המכוונת את הישראלי לתהות שמא מאחורי הקלעים הם משתינים לנו בחמוצים.

"סלטי צבר", שנדמה לי שהיו אחראים לכל הפסטיבל הזה, השקיעו 1.2 מיליון דולר בהשקת סדרת מוצרי חומוסים חדשה, העונים לשמות "חומוס עלי-סולטאן" (גרגרי חומוס טחונים), "חומוס אבו-רמזי" (מתובל וחלק) ו"חומוס סמיר הגדול" (עם טחינה). כנראה שאת השמות האלה הם בחרו מתוך אהבה כנה לתרבות הערבית ולא מתוך רצון לתפוס טרמפ על האסלי, כי הרי חומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל. יש משהו הכי מקומם בעובדה שבשעה שחוסמים לנו תמונות של פלסטינים במנוסה מסיכולי אוכלוסיה ממוקדים בשטחים, דרוזים שאוכלים מכות ממג"בניקים ומשטרה ובדווים ללא תנאי מחייה, בערוץ 2 מריצים במקביל פרסומות שעלו מיליון שקל על חומוסי-מפעל של אשכנזים שמתהדרים בלבוש המרהיב של האוריינטליזם. ערבי בישראל לא יכול להגיע ממש רחוק, אבל עד הקופסה של החומוס יש לו מעבר חופשי.

היו דוכנים של חומוסיות מהמגזר בפסטיבל "ניגובים 2003", אבל בסוף כל תור ענק שהשתרך אל מול עשרות הבאסטות שניצבו במקום מטעם נציגי שני העמים, עמד לא ערבי עם נרגילה, כי אם סתם אנשים מזיעים שספקו בעצבות – "נגמרו הפיתות". השעה היתה 21:30, שלוש וחצי שעות מהישמע גונג הפתיחה של האירוע, ובכל האזור לא היה סימן לפיתה. המארגנים ואנשי הדוכנים לא שיערו כנראה את עוצמת ההתנפלות ונערכו שלא בהתאם. מסביב חגו מאות אנשים עצבניים שעמדו בתורים לשום מקום ושיוועו לבצק מעוגל. התחושה היתה קשה, אבל באזור ה-VIP הפיתות זרמו כמים, והיתה גם בירה בחינם. עם קצת אסרטיביות ויוזמה, חשבתי לעצמי, היינו רצים החוצה לסופרמרקט, חוזרים כשעל גבינו שקי פיתות, עומדים במרכז הרחבה וצועקים "פיתה ב-5 שקל" – ואת השורות האלה כבר הייתי כותב בדרך לסופשבוע מהנה בלונדון או בבירה אירופית אחרת (הכסף היה מאפשר לי לרכוש גם מחשב נישא חדיש).

רק אחרי שלוש בירות ונסיון פלרטוט שבהתחלה היה נראה טוב בכיוונה של אחת מסוחבות המגשים, התחלתי להכיר בעובדה שעם כל הכבוד לחומוס, ויש הרבה כבוד, המאכל הלאומי היווה רק את התירוץ ליום הכיף הזה. ישראלים פשוט אוהבים פסטיבלים מעצם היותם. וזה לא שלמישהו, חוץ ממני, היו ציפיות מוקדמות, או שמישהו אחר חשב שיחלקו בפסטיבל הזה משהו בחינם – כולנו למודי ניסיון, וכולם הגיעו עם הארנק בהיכון – מדובר במשיכה יצרית. קשה לי לפענח את הסיבות המדויקות, אבל כנראה שיש משהו מלהיב באירועי כלום ענקיים שכאלה. על אחת כמה אם הם גדושי קידום מכירות, זיעה, קוליפורמים ובמת בידור עם שבי זרעיה.

השילוב הארוטי של החומוס-שיק והפסטיבליזם הפך את "ניגובים 2003" לאירוע מעתיק הנשימה שהיה. קשה להבין איך המארגנים לא שיערו מה יש להם ביד ואפשרו לחרפת הפיתות להתקיים. לא קשה להבין מדוע אלפי האנשים נשארו כ-50 דקות בממוצע נטועים בחלל חוסר-האוריינטציה של הפסטיבל, במקום לצאת החוצה וללכת דקה לכיוון "חומוס אשכרה" או "חומוס אסף", העומדים ברחוב ירמיהו (אני מצביע אסף): ההמון יש לו נטייה מובנת להתנהג בחוסר הגיוניות, שכן אם לא כך, לא היה הוא עוד המון.

שתי המלצות לסיום: א. חומוס חדש ברחוב קרליבך 7 בתל אביב, העונה לשם "אבו אדהם" ומייצר מנות עם טקסטורה גאונית, אבל קצת אנמיות במרחב הטעם. פתרון מנצח הוא לקחת את המשאוושה, להוסיף לה מלא מלח וקצת חריף ולערבב חזק. ב. סינגל חדש של טרוי המתנגן בימים אלה בגלגל"צ, לא פחות ולא יותר. שמו של הלהיט: "חומוס".