רימינג מפוהק

הפריט המעולה היחידי, שאיכותו הגבוהה נעלה על כל ספק, בספר שלפנינו, הוא דיוקנו של המחזאי מאת יגאל תומרקין, המתנוסס בשער. כל שאר הפריטים והמדורים ב"אחרון" מאת חנוך לוין רחוקים מאוד בטיבם מאיכות מגובשת כלשהי ומשתרעים על פני ספקטרום מ"לא-רע" עד "ירוד ממש". בספר מצויים המדורים הבאים: מדור פרוזה, מדור תסריטים, מדור תסכיתים ומערכונים ומדור שירים ופזמונים. אין ספק כי בין המדורים האלה, הבעייתי ביותר הוא מדור שירים ופזמונים. מדור הפרוזה הוא קודם כל מונוטוני לחלוטין ומאוד מוגבל בנימותיו, ובעצם אף ירוד למדי בגלל טיבו החוזר על עצמו תוך שיממון ידוע של אובססיית גסויות; וחיות-מה וכישרון-מה ניכרים רק בתסריטים ובמערכונים ובתסכיתים, שאמנם גם הם רחוקים מהיות מזהירים.

למסקנות אלו היה יכול להגיע בעצם כל מבקר אובייקטיבי ואין צורך בכשרון ביקורת מיוחד ובחריפות אבחנה יוצאת דופן לשם כך. אולם הצרה היא שחנוך לוין וכתיבתו כבר נתפשים כ"מותג" של גיבור תרבות – דבר המונע בדרך כלל ממילא דיון ענייני. צרה אחרת היא כי אפשר על נקלה להתייחס לספר שלפנינו כלאוסף של חומרי מילואים, המתפקדים רק בצד יצירותיו העיקריות (כלומר מחזותיו) של לוין, ואז כל פירור פרוזה לא כל כך טוב ופזמון טפל, גס ונטול השראה (ויש כאן רבים כאלה) יכול להיתפש לא בזכות עצמו, אלא כמאיר באור (אמנם חדגוני) נוסף את מורשת ה"מאסטר", והדיון על הטקסטים הללו כשלעצמם ייתפס אז כמעשה שלא ייעשה, של פגיעה במעמד המותג, ממש כמו ציון שם הכותב כ"לוין" במקום כ"חנוך" או "חנוך-לוין".

בקטעי הפרוזה בספר, הטובים הם הקטעים ה"קפקאיים" הקצרים, שהם גם עדינים יותר לעומת המון אחיהם הגסים והאנאליים-מונוטוניים עד שיממון. הכוונה היא לקטעים "קפקאיים" מובהקים כמו "ניסיון": "חמור ולוהט הוא הניסיון של הרגע האחרון. הושטת היד שלפני הקץ למחוק הכל ולתקן, ולהתחיל מחדש, וגם זה לא נכון. שום ניסיון לא נעשה. חמור ולוהט הוא דווקא הרפיון. תנופה אדירה ושמחה של החמצה...". אבל רוב קטעי הפרוזה כאן הם, כאמור, אנאליים-אובססיביים, החוזרים על עצמם עד עייפה, כמו בדיחה דאדאיסטית שהתארכה יותר מדי (ותוך כדי כך השפיעו, אגב, פירורי השתחקותה על המשורר אהרן שבתאי שנהפך בתורו, עם מותו של לוין, לאנליסט הראשי בספרות הישראלית).

אבל חנוך לוין בכלל איננו מתבדח, לא בנוסח דאדאיסטי ולא בנוסח אחר. האנאליזם שלו הוא קודר ומשומם ומתנועע שוב ושוב בין ישבני נשים גדולים לבין בתי כיסא. רבים הם כאן המשפטים מהסוג הבא, הנושא לא פעם אופי הכרזתי: "היחס אל ישבן האשה הוא מורכב מאוד". אבל טיפולו הממשי של לוין באובייקט האנאלי המרכזי הנ"ל דווקא רחוק מלהיות מורכב (אם מתוך מגבלותיו ואם מחמת פשטותו היחסית של האובייקט עצמו, ואם מתוך שתי המגבלות הללו גם יחד). הגבר הלויני מביט בפשטות כל הזמן, תוך כמיהה כפופה והשפלה, באובייקט המרכזי הנ"ל, לעיתים אפילו מתוך נקודת תצפית של תיקן באסלת בית השימוש. קשה, איפוא, לומר על כל זאת כי לפנינו "קוקטייל מרתק" במיוחד של מבטים והיבטים המתגלה בכתבי העיזבון הללו, כפי שקובעים ה"ה פרי ושביט בשער האחורי של הספר.

בין התסריטים, התסכיתים והמערכונים, המעניינים ביותר הם שני התסריטים על קולף, שהוא אנטי-גיבור לויני טיפוסי למדי. אך הבעיה לגבי תסריטים אלה היא כפולה: מצד אחד, הם מתפזרים בין מצבים לויניים אופייניים של בידוד והשפלה של הגבר לבין דמויות-תיירות סקנדינביות שונות המוכנסות לתמונה לא בצורה משכנעת ביותר. מצד שני, בכלל לא ברור אם תסריטים אלה (בדומה למערכון, שיש בו ברגעיו הטובים נימה קצת ויזלטירית, עם דמויות כמו שפוף וגלוסקא) מתאימים לעיבוד לסרט כלשהו, כי החד-ממדיות החדה שלהם ומיעוט עלילה תלת-ממדית מזכירים קצת את שנינותו הנושכנית של עמוס קינן, שאיננה מאפשרת הצבת רצף דינמי באמת (גם לא בנוסח דינמיקה פרוידיאנית-פוליטית של "חפץ" מאת לוין עצמו).

אולם הבעייתי בספר הוא מדור הפזמונים והשירים (והוא אכזבה גדולה בזוכרנו את הפזמונים היפים והמשכנעים כל כך ב"את, אני והמלחמה הבאה"). אם נבחן, למשל, את "ההימנון הראשי" הסימפטומטי של מדור השירים והפזמונים ("תהא נשמתי צרורה עמוק באחורייך/כנקודת-חן נעלמה/אור שמש לעולם לא ישזפנה,/רק לעיתים, לפתע,/בהשתרבב לשון של גבר מנומס,/או חוקן או ביקורת במעי הגס."), הרי שוב אין שום מעמד לפזמון הזה, מחוץ להתייחסות אליו כלמחווה דאדאאיסטית. אבל אם נשווה שירים ופזמונים אלה למרכז השירה – ואפילו למרכז הפזמון העברי, לרבות של לוין עצמו בתקופות אחרות – הרי מעמדו של מדור השירים והפזמונים הזה רופף מאוד. הוא הדין גם בפזמונים או בשירים עדינים יותר, העוסקים בכמה סוגיות אישיות של אהבה ונטישה. גם מחוץ להיבט האנאלי, בנוסח "מר לי בלב כשאני חושב/על כל הרגעים שהחמצנו", אם כי דברי לוין על "עיכול" מנטלי של מות בן-זוג, ש"דומה לעיכול דג מאתמול", מוסיפים לליריקה חיוורת נופך ביולוגי-לויני אופייני וחריף.