ומה עם הברמנית המיתולוגית של אלנבי 58, לה לא מגיע?

הוצאת מפה התחילה לפני כחמש שנים באחד הפרויקטים המסקרנים ביותר בעולם ספרות העיון בישראל – סדרת ספרים העוסקת במיתולוגיות שונות בעולם, למן בריאת העולם במיתוס היפני, ועד לאפוסים של יוון העתיקה, מחזורי המיתוסים האיריים, ועוד. לפרויקט התגייסו חלק מהמומחים הבולטים בישראל ביותר בתחום חקר הדתות, האנתרופולוגיה ומחקר התרבות – אנשים כמו אהרון שבתאי, נחום מגד, ויעקב רז – ויצרו יחד את אחת הסדרות המקיפות והטובות מסוגן. כעת חוגגים בהוצאה את הוצאת הספר העשירי בסדרה, המיתולוגיה הבבלית.

"המיתולוגיה הבבלית", שכולל מיתוסים בבליים ושומריים, הוא אחד הטובים בסדרה. מדובר בספר קולח ומרתק, המשלב בתפרים בלתי נראים גירסאות שונות של המיתוסים המתוארים בו לכלל אחדות סיפורית שמצליחה להחיות בצורה מרתקת עולם משונה של אלים, מפלצות וגיבורים. הכותבים, אורי גבאי ותמר וייס, מכירים ואוהבים את המיתוסים המסופרים, תחושה שמקלה על הקורא לעבור את סבך השמות השומריים הבלתי אפשריים. היכרות עמוקה זו, יחד עם הניסיון להעביר את המיתוסים באופן ברור וקריא, גם הנחתה אותם בבחירתם המוצלחת לוותר על הצורה השירית המורכבת שבו כתוב המקור, לטובת פרוזה בהירה וקולחת יותר.

מעבר לעניין המתעורר בקריאת כל מערכת של סיפורים, שדרכם הבינו והבנו תרבויות שונות את עולמם, המיתולוגיה הבבלית מזמנת לקורא היהודי את הערך המוסף הקיים בהיחשפות למקורות תרבותיים שעיצבו את הדת היהודית בראשיתה. מיתוסים שונים המובאים בספר השפיעו ישירות על סיפורי התנ"ך, כמו מיתוס המבול הבבלי שבו נקרא ה"נח" המקומי בשם המעיק אתרחסיס, (שההבדל העיקרי בינו לבין נח הוא שבבבל דווקא העורב הוא המבשר על ירידת המים והיונה חוזרת במקור ריק). אך גם כשההשוואה אינה כה ישירה, חש הקורא היהודי תחושה קלה של דז'ה וו. כך, למשל, אחד העונשים הפופולריים ביותר שהאלים משתמשים בהם הם הפיכת מקווי המים לדם, ושם האלה הראשונית של הבבלים – תיאמת – תורגם בעברית ל"תהום" (וחושך על פני...).

מעניין להשוות ספר זה לפרק הקודם בסדרה, שיצא גם הוא רק השנה – המיתולוגיה היהודית. אך ההשוואה האלגנטית (פחות או יותר) שתכננתי לערוך בין שני מחזורי הסיפורים נבלעה בים העצבים שתקפו אותי כשקראתי פרק זה בסדרה. למען האמת, כבר שם הספר, "המיתולוגיה היהודית", גרם לי לחוש אי נוחות – ליהודים הרי אין מיתולוגיה, יש דת! אבל אחרי ששכנעתי את עצמי שכחילוני "פוסט" טוב אני צריך להתעלם מתחושת בטן זו ולהתייחס ליהדות רק כנרטיב אפשרי נוסף מבין שלל הנרטיבים המיתולוגיים הקיימים, ניסיתי לחזור ולקרוא את הספר ולהכריח את עצמי לאהוב אותו – ללא הועיל.

חגי דגן, כותב הספר, בקיא במורשת הדת היהודית – בכך אין ספק. אבל אולי דווקא מסיבה זאת, הקריאה בו מכעיסה עוד יותר. דגן בחר לקחת את הסיפורים היהודיים המתייחסים לכוחות עליונים, מסיפורי המקרא ועד לסיפורי המלאכים של ספרות הספירות והקבלה, ולסנתז אותם לכדי יצירה ספרותית מאוחדת. אך מה שנותר מניסיון שאפתני זה הוא ערבוב מבלבל של גירסאות סיפוריות ללא התייחסות מספקת לעולם הרוחני שעומד מאחוריהן או למקורן.

כך, למשל, פותח דגן את החלק העוסק בנחש בגן העדן: "הנחש היה ערמומי, חיישני וחמקן, ספקני ואפיקורוס. הוא היה גם נוח למשתמש, שכן הוא נראה כמין גמל, והמלאך סמאל נהג לעלות ולרכב עליו..." (עמוד 76). ברור לחלוטין שהדברים אכן כתובים במקום כלשהו במקורות. אבל איפה? למה? מתי? לאיזה מציאות היתה גירסה זאת קשורה? השאלות האלה נשארות ללא מענה, והקורא מוצא את עצמו תקוע עם פיוט לא ברור, סינתזה תמוהה של עשרות סיפורים ומסורות שונות ביהדות, שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, אך ביחד אין להם פשר.

ייתכן כי אני מפלה לרעה את "המיתולוגיה היהודית". ניתן לטעון כי בכל מיתולוגיה מרודדות מערכות משמעות מורכבות לכדי "סיפור נחמד", וכי את אותה הביקורת יכולתי להפנות באותה מידה לעבר כותבי המיתולוגיה הבבלית. אך בכל זאת קיימים בין הספרים שני הבדלים חשובים. ראשית, אם במיתולוגיה הבבלית קיים לפחות התירוץ של המרחק ההיסטורי ושל היעדר הגישה למערכות המשמעות המקומיות, במקרה של היהדות אין תירוצים. המקורות נגישים, והיהודים המאמינים, אלו שבשבילם ל"מיתולוגיה" יש משמעות, אינם כה רחוקים.

שנית, במיתולוגיה הבבלית אמנם איחדו הכותבים גירסאות קטועות לכלל אחדות סיפורית, אך כאשר הם עושים זאת, הרי זה כדי שלא נתקע עם טקסט טרחני שכל שורה שנייה שלו מופסקת במילים "כאן חסרות חמש שורות" (כמו בגירסאות אקדמיות של מיתוסים אלה). אצל דגן החומר רב יותר, הפערים עמוקים יותר, והשילוב תמים פחות. אין הכוונה שלא ניתן לכתוב מחדש סיפורים מהדת היהודית בשפה ברורה יותר (כפי שעשה היטב עדין שטיינזלץ בספר "דמויות מן המקרא" בהוצאת האוניברסיטה המשודרת), אבל ההתייחסות למכלול ההגות הדתית היהודית של אלפי שנות היסטוריה כאל "מיתולוגיה", אינה עוזרת לקורא – היא רק יוצרת ערבוביה מתנשאת.