שרת החינוך יכולה לישון בשקט. אין צורך בקידות או תלבושת אחידה, בני הנוער חזרו כנראה לקרוא ספרים. קחו למשל את רומן ההתבגרות החדש של יהודית קציר, שתופס מקום מכובד ברשימת רבי המכר - ועוד זו של המבוגרים! "הנה אני מתחילה" הוא כמעט ספר סטנדרטי לבני הנעורים, ויש בו כל מה שנדרש: גירושים, כתם דם בתחתונים, צינגלה ראשון, גילוי המיניות, שעורי בית ויומני היקר. התוספת המכובדת של יהודית קציר היא רומן סוער בין תלמידה למורתה הצעירה, והכישרון של קציר, שנחשב פעם למבטיח (בעקבות "סוגרים את הים") מתגלה בעיקר ביכולתה להפוך נושא קינקי ומורכב סטייל "לוליטה" לספר המשך ל"איילת מקבלת" (שמתובל, אמנם, גם בלא מעט פורנו רך).
ריבי, גיבורת הספר, היא פריקית לספרות שלומדת בחטיבת הביניים בחיפה של שנות ה-70. הספר מורכב ממעין יומן מכתבים שכותבת ריבי לאנה פרנק, ובו היא מתארת את קורותיה ורגשותיה לאורך כשלוש שנים, ובעיקר את האהבה הגדולה והרומן שמתפתח בינה לבין מיכאלה, מורתה הנערצת לספרות. האם מדובר בסיפור לסבי או פיצוי על דמות אם חסרה? האם לפנינו מטאפורה למסע לאורך אדיפליות נשית תקינה? אהבה חזקה מהחיים או ניצול? מציאות או פנטזיה? פשע או הצלה? כל שאלות המוסר והרבדים הפסיכולוגיים שנדמה שמסתתרים תחת הנושא הפרובוקטיבי הופכים ללא רלוונטיים כשמתברר שהספר פשוט כתוב בטעם רע.
כשהתיאורים ישירים, הם פשוטים עד כדי בחילה, וכשהשפה מטאפורית ועקיפה - היא מאולצת עד כדי גיחוך. ההזדהות הכמעט טוטאלית של המחברת עם המספרת היא בעייתית. היא מאפשרת להאמין שבאמת מדובר ביומן של ילדה שמפנטזת, מנסה נורא להרשים, חוזרת על עצמה ומנפחת כל דבר.
חוץ מזה יש בספר עשרות זיונים - לסביים, הטרוסקסואליים וגם שלישיה אחת. מישהו אמר פעם על קציר שתיאורי המין שלה הם מבחינת חידוש בשפה העברית, ואמנם נדמה שהסקס אצלה מוצלח מתיאורי הבוכנות השגורים במקומותינו, אבל לא מדובר בחוכמה כל כך גדולה. אין צורך להפוך את הרעיון למפעל, למחזר ולשחזר באובססיביות עוד תנוחה ועוד אורגזמה, כמעט כמו המרקיז דה סאד, וכמו דה סאד - להפוך את המעורר למשעמם ומופרך.
מה שהופך את הסיפור לילדותי עוד יותר הם הביצורים שבונה קציר כדי להגן על הספר מאויביו ולמצב אותו, למרות הכל, כמעשה בוגר של אמנות "גבוהה". כדי שלא נוכל לטעון שמדובר בסתם פורנו רך עם מסרים לבני הטיפש-עשרה, היא משתמשת בשני קווי הגנה עיקריים: הראשון מורכב מאזכורים היסטוריים שנשתלים מדי פעם ובלי שום קשר לעלילה, כדי למקם את האהבה החד פעמית "על רקע" מציאות גדולה ממנה. מיד אחרי שריבי מתארת את התרגשותה הרבה מהנשיקה השנייה שהעניקה לה אהובתה, למשל, היא רואה לנכון להזכיר שמנחם בגין נאם אתמול את נאומו הראשון כראש ממשלה. קשה לחשוב על אנטי קליימקס מוצלח יותר.
קו ההגנה השני מורכב מעודף רב של ציטוטים ודיונים על יצירות ספרותיות "מכובדות", מה שבא להראות לנו ששתי הלסביות שלנו והמחברת הן תרבותיות, משכילות, רגישות ומיוחדות, ולא סתם סוטות. הקוראים יכולים עכשיו להתרווח בכסאותיהם - הם לא קוראים את הספר רק מפני שהוא מספק את יצר המציצנות וקל לקריאה, אלה מפני שהוא מהווה דיון מכובד על ספרות ומילים. גתה, תומאס מאן, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ,סילביה פלאת וכמובן אנה פרנק הם רק חלק מהשמות שמגויסים, שלא בצדק, למען הפיכת השלם ליותר מסך כל חלקיו.
"הנה אני מתחילה" (הספריה החדשה) הוא המשפט הראשון שכותבת ריבי ביומנה (שזה כמובן לא סתם, אלא ציטוט מאנה פרנק). נראה שהיא באמת יודעת להתחיל די בקלות (להתחיל לכתוב, להתחיל עם המורה, וגם עם גברים מבוגרים), הבעיה העיקרית היא שלהפסיק היא לא יודעת. העודפות הרומנטית, השרירותית, הפתטית והבנאלית עוטפת את הרומן מראשיתו. כשאתה קורא כבר אחרי שבעה עמודים קלישאה כמו "...את שתקת רגע ואמרת, עצים לא מתלחשים וגלים לא מתלחשים, רק אנשים מתלחשים, והלחישה שלהם פוצעת כמו צעקה", זה לא עושה חשק אפילו להתחיל.
יומן הגימנזיסט
1.9.2003 / 11:48