מורה טוב – מורה לחיים

צריך להיות יהודית קציר כדי לגרום לי לצלוח 300 עמודים של ארוטיקה לסבית מפיה של סופרת מקור. לא ברור איזה מהאלמנטים המרכיבים את תיאור העלילה הפשוט והיבש של "הנה אני מתחילה" הכי פחות כריזמטי, אבל אין ספק שדי במכלול של כולם – סופרת בורגנית שולפת מהאדמה את יומני הנעורים שלה, בהם הנציחה רומן לסבי בינה ובין מורתה, באמצעות מכתבים מדומים לאנה פרנק – כדי לתמצת לכאורה את כל המיאוס וחוסר החן של הסיפורת הישראלית.

שוב פולנים, או איזו מחלה אירופאית אחרת, שניניה כבר הם בעצמם מוכי אלצהיימר וזוכרים רק קלישאות חבוטות של אימהות דאגניות וסבים שתקנים. שוב השואה, כאילו לא חטפנו אותה מכל כיוון אפשרי ובכל גירסה אפשרית והשתמשנו בה כדי לתרץ כל שנאה עצמית ורגשי אשם ומוזות שתקניות. ולמנה אחרונה - לסביות. שלא נדע מצרות. אין הלא תופעה יותר משוללת חן בספרות העברית – ולא שבזו הזרה מצבנו מזהיר בהרבה – מאהבה חד מינית. ליד כמה מהזוועות שנכתבו כאן סביב רומנים של שני גברים וסיפורי אהבה אסורים של שתי נשים, יכולה ספרות השואה לשמש תסריט ל"המופע המרכזי".

תמיד הדימויים האידיוטיים האלה של ואגינות שנפתחות כמו אורכידאה, וחדירות אנאליות שהרגישו כמו גאולה, ועוד איזה קשקוש זול שקשור בטעם של דבש. כמה בולשיט בבת אחת. כמה אטומה ומסורסת האהבה החד-מינית כפי שהיא עולה ממדפי סטימצקי. חבורה של סוטים מפגרים שאין בהם ובדברים המגעילים שלהם ולו פיסת יופי אחת שיכולה להפוך לאיזה סוג סלחני של יהלום שפשוט לא לוטש כראוי, או לפחות למשהו שיש בו עניין גם למי שאינו נמצא מילימטרים ספורים מרקטומו הנגאל של המחבר. הסיכוי של הומו או לסבית למצוא את בבואתם המדויקת עולה מתוך ספר, אמיתית ומסודרת בסדר שהם מכירים אותה, קלוש יותר מהסיכוי שיראו את עצמם בטלוויזיה או יקראו על עצמם בעיתון.

צריך להיות יהודית קציר – כלומר מישהי שכישרונה מאפשר לה שיטוט בעברה השני של הבורגנות, אך איננה סופרת לסבית בעצמה, ולפיכך פחותים סיכוייה לכתוב באופן שיעיר ובצדק מיזוגנים מרבצם – כדי לספר את הסיפור הזה של ריבי ומיכאלה כפי שהוא צריך להיות מסופר. קרה או לא קרה, זה כבר העסק שלה ושל ארוכי האף מ"הארץ". חיי המין של יהודית קציר מעניינים לי את התחת. אבל ממקומה המיינסטרימי למדי – ואם היא רבע מבורגנת מדמותה של ריבי, כפי שהיא מסיימת את הספר, אפשר לומר שהיא קציצת מיינסטרים רצינית – כתבה קציר את מה שמסתמן כאחד מסיפורי האהבה היפים שנכתבו בעברית בשנים האחרונות, וללא ספק היפה בסיפורי האהבה החד-מיניים.

ריבי בת ה-15 של "הנה אני מתחילה" היא אותה ריבי בת ה-23 של "למאטיס יש את השמש בבטן", על אף שנסיבות נראטיביות בלבד קושרות בין השתיים, ומעבר להן הקשר בין שני הספרים לא מאוד חשוב. הוא רק ממקם את קציר במגרש הביתי – ילדות חיפאית של שנות השבעים – ומאפשר לה להחיות סביב ריבי את הקאסט הקבוע שלה, כולו מורכב מכל מיני ייקים מטורללים וגרורותיהם, שזוללים אפל-שטרודלים ומצקצקים מעל לראש של הילדים שלהם עד שהם הורסים להם את החיים.

תחת טרור הדודות-שבאו-משם והצלחות-שצריך-לרוקן חיה גם ריבי, ילדה בלתי נאהבת עם אם גנדרנית ושתלטנית ואב "אנדרואיד" כדבריה (שדווקא הוא, בעיניי, הדמות המסעירה ביותר בספר), וכותבת יומן לילדה, שכמוה כלואה ומבודדת בשל יהירות אירופאית שהיא אינה מסוגלת להבין, ובמקרה קוראים לה אנה פרנק. זה יכול היה להיות כל סלבריטי אחר. בין הארוחות שהיא מחממת לאחים שלה, על גבי הפרוספקטים המצועצעים והמוגזמים של משרד הנסיעות של אמה, כותבת ריבי לאנה פרנק על הדבר היחיד בחייה שאינו מחומם או מזויף, וכולו ספוג ריחות של מחטי אורן ופסטות טריות – הרומן שלה עם מורתה לספרות.

וגם בתחום המסוכן הזה של רומן מורה ותלמידה, שהוא על פניו נלעג עד מאוד ובתשעים אחוז מהמקרים מסריח מנצלנות ותו לא, מוצאת קציר עשרה אחוזים של חסד. כאמור, זה יכול היה להיות מאוד מביך. הילדה שמנסה לעשות כל מה שאנה פרנק לא הספיקה, ובדרך נופלת קורבן למורה ילדותית ולא זהירה ולאם מתכתית, בעלת דוקטורט בסקנדלים, רצוי סביב חולצות שלא גוהצו כראוי, יכולה היתה לגמור בידיו של סופר אחר מאוד-מאוד רע. הן היו יכולות למשל לחיות באושר ועושר, שכן האהבה מנצחת וכו', דבר שברור שלא יקרה מהעמוד הראשון של הספר. אבל הן לא. לא משום שאין מקום לאהבה לסבית בעולם – כפי שוודאי יתפתו כמה מהקוראות לנבוח – אלא משום שאין בו כמעט מקום לאהבות אמת. לרומנים גדולים מהחיים. אלה, סופם להסתיים בטרגדיה או בשיגעון.

"הנה אני מתחילה" (הספריה החדשה) הוא ראשון הרומנים החד-מיניים בעברית, דווקא משום שהוא מזקק את יופיה של החד-מיניות ולא מתפתה לפרשן אותה בכלים סטרייטיים, או לטנף אותה בדימויים מעולם החי והצומח. אפילו השיחות עם אנה פרנק, שתהיה לי בריאה, לא קוטעות את הרצף הארוטי המסחרר של הספר, שהאהבה בו היא משהו בין סוכריה על מקל לחלב שפג תוקפו, וביכולתו להכניע גם את מי שוויתר על ארוטיקה במודל חד-מיני כבר מזמן. הרי אם מישהו יכול לדבר אל המתים, יהודית קציר יכולה.