אופקים פתוחים

פתיחה של צוהר מוזיקלי היא אחד ההישגים העיקריים של אוספים. אלבומי אולפן מחדשים ולפעמים מגיעים למקוריות, אלבומי הופעות אמורים להיות סוחפים ואותנטים, ואוספים פותחים צוהר מוזיקלי. אוסף יכול גם להחניף, אבל זה נכון לגבי כל אלבום. "הדבר הראשון שאני רוצה להגיד זה מנדט בתחת שלי" - זו לא הצהרה שלי, כך מתחיל "בק טו מיין" של אנדרוורלד. הציטוט הנ"ל הוא המשפט הראשון מתוך B Movie, קטע של 12 דקות שפותח את האוסף. גיל סקוט-הרון, המשורר, הזמר והאקטיביסט, הוציא את הקטע ב-1981, ובמשך 12 דקות הוא לא מפסיק לדבר ולהביע את דעתו על הנשיא החדש, רונלד רייגן (Ronald ray-gun). סקוט-הרון מונה את רשימת הפחדים של האמריקאי בתחילת שנות השמונים באינטונציות רגועות במיוחד, עם ליווי של בס ותופים, ומפתח את הקטע לפאנק שהוא לא פחות ולא יותר מסבבה.

אנדרוורלד התפוצצו על ישראל ועל העולם (לאו דווקא בסדר הזה) באמצע שנות התשעים, די בסינק עם תופעת "טריינספוטינג" (הספר, הסרט, האוספים), שנתפשה במחוזותינו כאחת ממבשרות הקרחנה. באותה תקופה הם היו שלישיה ועשו אלקטרוניקה עם נוכחות כבדה של ייאוש וליריות, ועם יכולות לעמוד בדרישות שמציבים אקסטזי וספידים למיניהם. אנדרוורלד היו בזמן הנכון ובמקום הממש נכון - הצטלבות של אורבניות, רייבים, YBA’s (young british artists) ואווירה פוליטית של קלינטון ובלייר הצעיר.

אחד הדברים המסקרנים בסדרת back to mine הוא לדעת מה "הם" שומעים בבית. במקרה של אנדרוורלד, שמזוהים עם סצינה מאוד מסוימת, הציפיה הטבעית היא לאבולוציה של האלקטרוניקה. פתיחת האוסף עם גיל סקוט-הרון, מלבד הכייפיות שלה, אומרת כמה דברים: זה לא אוסף אבולוציוני/היסטורי; מוזיקה טובה היא תמיד מוזיקה טובה ומשמעות פוליטית ביחד; 12 דקות של אוסף יכולות לעבור בלי קמצוץ של מיקס או החלפת טרק; והחשוב מכל בעיני, הומור אנגלי - הרכב שמודע למרכיב המשמעותי שהיה לסרט קולנוע בהצלחה הבינלאומית שלו, ופותח אוסף בטרק שנקרא b movie, נהנה מאירוניה עצמית לא פחות משהוא נהנה לתת בראש.

אבל אנדרוורלד יודעים לתת בראש, מסקוט-הרון דרך TLC ודר' אוקטגון הם מגיעים לרייב סיגנאל של סיג'י בולאנד, ועד לשיא הראשון של האלבום, ששייך לריצ'י הוטין (פלסטיקמן, ובמקרה הזה F.U.S.E). הרצף הזה נמשך שישה קטעים ומסתיים בבת אחת בשיר רגאיי של Maytal.

Fredric “Toots” Hibbert הוא האיש שהריץ את ההרכב Maytal. Maytal ידועים בתור הראשונים שהזכירו את המילה רגאיי בשיר. הם התחילו לעבוד ביחד בתחילת שנות השישים עד שעשו הפסקה קצרה שהתחילה בסוף שנת 1966, בגלל שפרדריק "טוטס" נכנס לכלא על עבירות סמים. טוטס טען שהכניסו אותו לכלא בגלל אמונות ראסטפאריות וסירב להגיד את מספר האסיר שלו לסוהרים. לאחר שנתיים הוא השתחרר וחזר עם Maytal בענק, והוציא את 54-46 That’s my number, שהוא באמת אחלה שיר, וכידוע מוזיקה טובה היא תמיד מוזיקה טובה ומשמעות פוליטית.

מ-Maytal אנדרוורלד ממשיכים ל-LTJ Bukem ולדפש מוד, עד לשיא השני של התקליט, שמתחיל ב-Digeridoo, טרק מוקדם ומוחק של אפקס טווין מתקופת הרייבים, וממשיך דרך המטא-היפ-הופ של ה-Dead Prez. אין כרונולוגיה, אין רצף היסטורי, אלא פשוט מיקס מעיף שנגמר בקטע של עלי פארקה טורי.

פארקה טורי מגיע ממאלי, והוא עושה בלוז אפריקאי מלווה בגיטרה אקוסטית מגיל 16. היום הוא בן 54. בסוף שנות השמונים, יחד עם פריצת הז'אנר שנקרא מוזיקת עולם, הוא התחיל להצליח במערב, אבל הצלחתו דעכה מעט בגלל מלחמה שפרצה בין ממשלת מאלי לשבטי הטוארג. אחרי Machengoidi של טורי, שהוא בלתי מוכר לרוב חובבי אנדרוורלד אבל די מדהים, מכניסים אנדרוורלד קטע קצר של הרכב ניגרי שנקרא טארטיט וממשיכים לטריטוריה מוכרת יותר עם אר נ' בי סקסי של ד'אנג'לו. הם מסיימים ב-Public Eyes של גרגורי אייזקס. להיט דאב שמופיע באינספור אוספים ומגיע ממוזיקאי עם קריירה מפוארת של 30 שנה, שרחוקה מלהיות גמורה. כעיקרון, זה סוף האוסף, אבל אני שם אותו בלופ.


Back to mine, Underworld, nmc