1. אף פעם לא הצלחתי להבין את הסרט של בלאק רבל מוטורסייקל קלאב. לא את הזמר הזה שלהם, לא את האפקט על הקול, ולא את העובדה שהם אף פעם לא מחייכים. כן, הם אוהבים את ג'יזס אנד מרי צ'יין, ואת הסטון רוזס למדנו זאת עם צאת אלבום הבכורה, לפני שנתיים לערך. אכן, הם רוצים להישמע בריטים, והם משלבים זאת עם רעש וניגובים פסיכדליים. וכן, הם בעיקר חושקים לרכוש לעצמם פוזת VHS אפלה.
עכשיו, כששרברבי הגאראג'-רוק האלה חוזרים עם אלבום שני, נדמה שהקטע הוא שהם כאילו הוסיפו השפעות והתחברו לעצמם יותר מאז שכולם אמרו שהם נשמעים כמו מרי צ'יין. אל תקפצו - זה עדיין יוצא מונוטוני ומשעמם. הם דיברו בראיונות על רצונם לעשות מוזיקה יותר מהירה, ובאמת בכמה שירים כאן הם כמעט עושים רושם של כאלה שתכף עומדים להשתחרר (בעיקר בחצי הראשון של הדיסק), מה שהופך את העסק ליותר סביל, אבל אז נדמה שהמתופף, ניק ג'אגו, מקבל סחרחורת, וכולם עוצרים.
האמת היא שזה אלבום יותר טוב מהקודם. יש בו פחות שירים מביכים כמו Whatever happened to my rocknroll" מהראשון, הם הקליטו והפיקו אותו לבד, ושמועות רצות על כך שמדובר בתקליט מחאה. אבל הם עדיין חסרי כל מבע אותנטי של אגרסיביות. או אפילו יותר חמור: של חוש הומור או שמחת חיים. וזה יוצא קצת לא אמין בלהקות עם חומרים מוגבלים ולא מקוריים. את האואזיס שלי אני מעדיף יותר שיכורים ופחות משחקים אותה לא טיפשים.
באלבום הראשון חשבתי שיש לי רק בעיית-זמר עם הלהקה הזו, ושסביר להניח שרמי פורטיס יכול להציל אותה. עכשיו די ברור לי שלא משנה כמה הם ילחצו, הבלאק רבל מוטורסייקל קלאב לעולם לא יהיו מספיק מהירים בשבילי. אבל זו לא כזו דרמה.
2. "Chains black leather and sex / Yeah its not that complex", שרים הרייבונטס באלבום החדש, כנראה כדי לעצבן עוד יותר את הבלאק רבל מוטורסייקל קלאב הנרגנים. מעילי עור ואופנועים זה בהחלט נחמד, עכשיו בואו תראו איך עושים את זה מגניב.
כמו באי.פי שלהם משנה שעברה, גם באלבום החדש של הרייבונטס ישנה הקפדה על חוקי הדוגמה 95 שהמציאו לעצמם: שירים בסביבות השלוש דקות, השלושה אקורדים ובסולם אחד - בי פלאט מייג'ור במקרה הזה, כפי שמצוין על העטיפה (התקליט הקודם היה בבי פלאט מיינור). הצמד הדני סונה רוז וגנר וארין פו ממשיכים לצחצח את המשיכה שלהם לבי מוביס, באדי הולי והראמונז, אבל הפעם זה יוצא הרבה יותר מואר והרבה פחות נשמע כמו סרט ב' בעצמו.
Chain Gang Of Love" הוא אלבום נגיש, קליט וטוב מהקודם. סונה רוז וגנר (אני פשוט לא יודע איזה משלוש המילים האלה לבחור) לוקח את הויץ הפיפטיזאי המוזר שלו ומתעל אותו לכיוון של שירי אהבה מחורעים ומתקתקים, עם הרמוניות בנים-בנות והשפעות ביץ' בויז. הם גם הוציא מהנפטלין את ריצ'רד גוטהרר, המפיק של בלונדי, כדי שינצח על הלואו-פיי המוקפד.
התוצאה היא 33 דקות של פופ מחתרתי וסוטה, שלוקח 12 שניות להתרגל לסאונד שלו. הרייבונטס הם לא סתם רטרו-רומנטיקנים בים של ריוורב, וגם לא סתם מופרעים-מעודכנים בתקופה טובה - הם חתיכת להקה מוזרה, אבל עם הרבה מאוד הצדקה.
* "Black Rebel Motorcycle Club - "Take Them On On Your Own, הליקון
* Raveonettes - "Chain Gang of Love", nmc