פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלך הפלא, נשאר הפינקוס

      יערה שחורי צלחה את 711 העמודים זוכי הפוליצר של "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" בהתרגשות, גם אם ניחוחות המאמץ המיוזע של מייקל שייבון עלו באפה

      קשה להפריז בנוגע לאובססיה האמריקאית בענייני קומיקס. קומיקס, מלבד ג'אז, הוא אולי האמנות האמריקאית האותנטית היחידה, כזו שאפשר להטביע עליה Made in U.S.A . אין ספק שגם כאן אפשר להזכיר ניכוס תרבותי של תרבות שחורה מכאן ושל הצרפתים מכאן, אבל יאללה יאללה. בואו נקצר את הסיפור על האמריקאים הבורים והאינפנטילים שמשטחים את העולם למשבצות, כשכל בדל מורכבות מיתרגם בסופו של דבר לקרב בצהריי היום בין גיבור על כמו בוש או שוורצנגר ובין הרודן השטני התורן. האמריקאים, למרבה הפלא, אמונים על השיח הזה בעצמם. עם כל הערצתם לקומיקס, נדמה שבסופו של דבר הוא נשאר בעיניהם מוצר נחות וזול, כזה שמתאים לילדים ואפשר להתרפק עליו בנוסטלגיה בהוליווד. הו כן, פעם כולנו רצינו להיות סופר-הירוז וזינקנו מהגג עם מפת השולחן האדומה. אבל זה לא הזיכרון שלנו. כולו פולקלור אמריקאי של עיירה מנומנמת אך מסבירת פנים, קוקה קולה וכומר מודאג לצד מיטת ילד מנומש עם שבעים שברים פנימיים ששיחק בסופר-מן.

      כך, כשדארן סטאר ביקש להמחיש את הרגרסיה האינפנטילית של קארי ברדשאו לנעוריה, הוא ציוות לה בתור בן זוג קומיקסאי בעל מראה של גולש, שחי עם אמא שלו. בשידורים החוזרים בערוץ 3 אפשר להיווכח שאצל קארי לא מדובר באיזה קומיקסאי גבה מצח כגון ירמי פינקוס, שעוסק בזקנות ובליברית לאופרה. הגבר של קארי הוא בלונדיני שמצייר את הגוד אולד סופר-הירו שתפקידו, מן הסתם, להגן על משהו או להילחם במשהו. למשל בנאצים.

      נניח והיה מין סופר-הירו כזה, שכבר ב-1939 היה קורע את היטלר בחבטת-על, מקעקע את הצבא הנאצי ובני בריתו, מטביע את המשחתות, מקרקע את המטוסים הגרמניים ועושה קצת סדר. אם לא היה כזה, ואכן לא היה, היה צריך להמציא אותו. ומי שהמציאו אותו, ברומן של מייקל שייבון, היו הקורבנות, או נכון יותר, קרוביהם האמריקאים של הקורבנות. שני בני דודים יהודים צעירים בני יורק של סוף שנות השלושים, סם קליי יליד העיר וג'ו קוואליר הפליט מפראג. השניים חולמים לעשות מכה כלכלית: קומיקס עם סופרמן משלהם, שיילחם בגרמנים. גם את סופרמן, מזכיר שייבון, הביאו לעולם שני צעירים יהודים, ג'ו שוסטר וג'רום סיגל, "שהחדירו בו כוח של מאה גברים מעולם רחוק, ואת מלוא עוצמת התקווה והייאוש של נעוריהם הממושקפים". אכן לא סתם אמנות אמריקאית אלא יודאיקה. לא רק על הוליווד הם השתלטו, הממזרים. אבל הגיבור של קוואליר וקליי, הלא הוא האסקפיסט, נראה על פניו כמו גוי כשר: כליל השלמות הגברית, בלונדיני רזה אך חסון, כמעט ארי. אך גם לגיבור הנועז וחמור הסבר יש נקודה יהודית חמה בדמות הארי הודיני, שהוא אחד ממקורות השראה לדמותו.

      על רקע אירופה הסגורה להגירת יהודים ממנה החוצה, ברור מדוע הקומיקס האינפנטילי, יש לומר, של קוואליר וקליי עוסק באמן היחלצות מופלא. האסקפיסט שסמלו הוא מפתח זהב נועד לעזור לקורבנות באשר הם. הקורבנות, שימו לב, הם בעיקר היהודים באירופה. ביניהם גם משפחתו של ג'ו, שנותרה בפראג, כשאין הוא יכול לעשות דבר למענם. את כל חמת הזעם וחוסר האונים שלו משקע ג'ו קוואליר בציורי האסקפיסט ובתגרות רחוב עם כל עובר אורח גרמני. לאורך המלחמה ממשיך אמנם האסקפיסט לפצפץ את מטוסי האויב, ללכוד ארכי פושעים נאציים, להימלט ממלכודותיהם, אך לשווא. הוא אמנם הופך להיט בקרב מתבגרי אמריקה, אבל מכונת המלחמה הגרמנית לא נפגעת. בימי מלחמת העולם השנייה גיבור העל הוא אולי בשיא תהילתו, אך הוא גם יותר מתמיד פנטזיה חסרת אונים. אכן, אסקפיזם.

      שייבון בונה לתפארה את סצינת הקומיקס הניו יורקית, שבתחתיתה ציירים וסופרים שהם עטים להשכרה, ובראשה בעלי ההוצאות שמתעשרים על חשבונם. בתווך נמצאים הקוראים שהם ברובם ילדים מוקסמים. בחלקו הארי של הרומן שייבון מצייר תמונה תוססת של ניו יורק בשנות הארבעים, מטרופלין תרבותי ואמנותי, קצת אחרי שנות השפל ורגע לפני ההצטרפות למלחמה. אי אפשר להתכחש לכך, זוהי סאגה היסטורית. הרומן גדוש הפרטים והאנקדוטות, הדמויות ההיסטוריות (מי אמר אורסון וולס) והמאפיינים התקופתיים, עושה את מה שמצופה מרומן אמריקאי גדול (גם בהיקפו) - הוא בונה עולם. בכישרון לא מבוטל ובהנאה לא פחותה מיטיב שייבון לתאר בדקדקנות מפגשים אמנותיים אקסצנטריים (בהופעת אורח של דאלי), את איצטדיון הדודג'רס, אחוזות המארחות הומוסקסואלים בארון, אירועי בר מצווה + קוסם, וגם את האמפייר סטייט בילדינג שבו שוכנים משרדי חברת הקומיקס. ריבוי הערות השוליים שצורפו לתרגום, ומובאות באופן מכביד דווקא בסוף הספר, ממחיש עד כמה רבים כאן הפרטים התקופתיים. שלא תאמרו שלא נעשתה כאן עבודת תחקיר.

      ברקע נמצאת העיר העתיקה של פראג, ממנה הגיח בעבר ג'ו קוואליר בתעלול ההיחלצות המופלא מכולם. עיר של קסמים וכשפים ישנים, של הגולם מפראג ושל משפחתו של ג'ו. פראג על רקע השואה הקרבה מתוארת ביופי מצמרר ונדמית כמרתקת יותר מניו יורק הפעלתנית. וכך דווקא הגולם מפראג הוא למעשה גיבור העל הראשון והאחרון. הגולם המסתורי הוא אולי כפילו היהודי של האסקפיסט, וביגונו היהודי הוא מעניק את ההצללה וההעמקה לדמות הדו ממדית.

      מייקל שייבון משתמש כאן בחומרים המוכרים שלו. כמו ברומן המצוין שלו "וונדר בויז" (בבל), ניכרת פה חיבה לז'אנר ספרותי נחות (שם זה היה סיפורי אימה), נשים חזקות וגדולות איברים, גברים אבודים רגשית, פרופיל יהודי, וכלב. אבל מה שהיה מקסים ושנון ב"וונדר בויז" זוכה כאן לעיסוק רציני וכבד-ראש ומעט מיוסר. מייקל שייבון עבד קשה לכתוב רומן גדול, וזהו אכן ספר משובח ומרגש, אבל המאמץ ניכר בקצוות. את אותו קסם קאז'ואליסטי חמקמק שהיה ב"וונדר בויז", קסמו האישי של זה ההולך על פי התהום ומחייך פנימה, לא תמצאו כאן. מצד שני, דווקא על "ההרפתקאות המדהימות של קאווליר וקליי" (עם עובד) הוא זכה בפוליצר. שווה מאוד לצלול ל-711 העמודים המרתקים ברובם (לא כולל אחרית דבר והערות), אך שווה עוד יותר לקרוא את "וונדר בויז".