בין בחילה לתהילה

שוו בנפשכם – נינט טייב, חיילת אלמונית בת 19 מקרית גת, משתלטת על העמוד הראשי של "הארץ" ביום שישי, מהסיבה המוזרה: זכייתה בתחרות "כוכב נולד". רודריגו גונזלס, עלם חמודות צחור עור פנים ומזוגג מבט, משתלט, שבוע קודם לכן, על כ-ל העמוד האחורי של "מעריב" וזוכה לכותרת, שלא תיאמן, "רודריגומאניה".

עד לפני חודשיים בקירוב, להוציא בני משפחה, כמה חבר'ה סימפטיים מהטרמפיאדה והזבניות בסופר-פארם השכונתי, מי בכלל הכיר את השניים, מי ידע על קיומם? פאסט פורוורד קצר אל ההווה מגלה כי השניים נחתו על משבצת האובסס הלאומי התורן. ולא זאת בלבד, כי אם גם לא נדרשו למסלול החתחתים לו נדרש כל ידוען בדרכו להיות מישהו שהוא מישהו שהכל מכירים. לא ניסן נתיב, לא בוק אצל עדי ברקן, לא תפקיד ניצב ב"פספורט", לא תפקיד נמתח ב"פיספוסים". באחת, בקפיצה נחשונית שלא תיאמן, דילגו השניים למחוזות מאניים והגשימו חלומות שכמעט לעולם לא מתגשמים, בוודאי לא לאלה שמתכננים להתפרסם בדרך המקובלת.

נינט (האם אין היא נדמית כמו הכלאה ידידותית למשתמש בין אפרת רייטן - ערב כניסה לחדר כושר - לשרית חדד אחרי פאן מקלות?) ניחנה בכישרון. כישרון שירה. אפשר לחלוק על כך, ניתן גם למחות. לא מדובר בחווה אלברשטיין, נדמה. ובכל זאת, נינט קרמה לנגד עינינו עור וגידים של אדם בעל איכות, בעל נוכחות כלשהי, בעל יכולת לרתום כריזמה נערית לא משויפת לטובת פולחן אלילים מפלצתי משהו. למרות זאת, המפלצתיות ממנה והלאה. נינט, גם אם מעוררת ביותר מדי אנשים אסוציאציות של ריטה פוגשת את "עיר הנוער", ניחנה בתמימות מסוימת. כובשת בדרכה.

ולמרות זאת, התפוצצות הרגשות המוטרפת, שאחזה בכלי התקשורת ובעם ישראל ביום חמישי האחרון, היתה מבעיתה. עם כל הרצון לחבק את נינט ולזעוק לה "זוהר בטח היה מאושר מהכיסוי שלך ל'ים של דמעות'"! נינט, קורבן בהתהוות שכמותה, לא דמיינה זאת כך. שלא ברצותה, היא ראתה את כל הירח, מהר מדי, מוקדם מדי. היא נפלה קורבן לכמיהת האלילים הישראלית, לרעב לדמויות להעריץ. אללה ירחמה – כולה ילדה בת 19 וכבר מדינה שלמה תלויה על צווארה, מחורפנת על כל הראש. אני, מכל מקום, אחזיק לה אצבעות – כמו שמחזיקים לזוכה בחמישים מיליון בלוטו, שלא תשתגע, שלא תתחיל להאמין למה שכותבים עליה בעיתונים. היא נדמית בנאדם טוב ביסודה.

רודריגו, לעומתה, נגס בתהילה את הביס הציני והמרושע יותר. לזכותו יש להקדים ולומר, שבמידה רבה, גם הוא גוזל שנשבה, תינוק בית רבן, שנמצא מרחק שבע דקות משיחת קב"ן. התהילה נחתה עליו, לא מוסרית, שקרנית ונבזית, כפטיש אדירים שניתך משמים. למעשה, מאוד בדומה למכת מצרים. אלא שכאן יש להתייצב על הרגליים האחוריות ולומר כי רודריגו, בדומה ליתר המשתתפים בתוכנית הריאליטי פיקציית אבסורד "קחי אותי, שרון", הגיעו למבחנים לתוכנית כשהוא נושא בנרתיקו ייפוי כוח לשטן לעשות בו כרצונו.

ומהון לז'יטון עלה שמו של רודריגו זה ונישא בפי הקהל. העובדה שפניו הן מהמוכרות ביותר היום בישראל נובעת מהעובדה שהן שם. לא יותר, לא פחות. זה כל מה שנדרש בימינו. להיות שם. במדינה שמשוועת למיתולוגיה חדשה, לגיבורי על אלטרנטיביים – אבל סובלת מעוני נורא באגף הדמויות הציבוריות או התרבותיות הראויות – אין כל פלא כי דווקא רודריגו הפך למותג על. הציבור, הרעב כל כך להתאהבויות חדשות, לתחושת הנהרה, הנהירה וההערצה, מוכן להסתפק כיום במעט מאוד כדי להשביע את צמאונו לבני אלים מן המוכן יש מאין. רודריגו היה במקום הנכון בקמט הזמן הנכון בדברי ימי הישראליות – ישראל חיכתה לו ולפניו המגולפות ביד אומן הרבה יותר משהוא חיכה לה ולתהילה. כשם שבשעתו חיכתה למשיח, לרבין, לנייט האפמן – כך כיום היא מחכה לרודריגו. בנאלי וסתמי כשיהיה, הוא המקסימום הנמצא בהישג ידם של ישראלים כרגע ואין ברירה אלא להסתפק בו. גיבור דמיקולו – אבל גיבור!

רודריגו ונינט הם אדוניו האקראיים של ההווה הישראלי המוחק את עצמו תוך כדי התרחשותו. הם הסופרמנים החדשים מנייר עיתון ומפיקסלים – באין מאיר הר-ציון, באין טרומפלדור, יסתפק נא בית ישראל ברודריגו גונזלס. באין "טוב למות בעד ארצנו", "קח אותי רודריגו" נשמעת כמו אג'נדה מנומקת למדי. באין עפרה חזה, תעלה ותבוא נינט. באין כוכב מן המוכן, גם "כוכב נולד" היא מדגרה נאותה למיתולוגיה הישראלית החדשה. ואקום, מכל מקום, אסור שיהיה פה. אומה ללא גיבורים היא אומה ללא זכות קיום. במידה רבה חייה של ישראל, דימויה העצמי, תלויים בקיומם של השניים האלה. ברוכים הבאים לגיהנום של הלא ממשי.