מערבבים

אל חזית הניו אלטרנטיב הפרוגרסיבי מתפקדים אושנסייז, להקה של כמה צוציקים ממנצ'סטר. באתר שלהם מצוינות השפעות של בלאק סאבאת, פינק פלויד, ג'יינס אדיקשן, טורטויז, הביץ' בויז והוורב המוקדמים. אני יכול לציין בשקט גם את רדיוהד, מארס וולטה, פיית נו מור, טול ואפילו קצת סאונדגרדן. הבעיה היא שזה פחות מדי מנוער ויותר מדי מעורבב, לטעמי.

אושנסייז הולכים על סאונד גדול. המוזיקה שלהם כבדה ומסורבלת. פרוגרסיבית עד מוות, גרנדיוזית, פומפוזית ומשובללת. כל מיני התקפות גיטרות אמריקאיות וגיחות מטאל מתיישבות לצד בריט-פופ מחוצ'קן ומלוטש, על שירים ארוכים מדי שמעוררים געגועים לימים בהם שעת אולפן עלתה הרבה יותר כסף. מייק וונארט, הסולן, נע על התפר שבין מוכשר מאוד לבעל השפעות ממש רעות, וחבר שלו כריס שלדון, שהפיק גם את הפו פייטרס, פידר ותראפי?, מרביץ כאן הפקה מצוחצחת וקדמית, אבל כזו שמתקשית ללטש גרוב שנשאר.

הם קיבלו את תשומת הלב הראשונית כשחיממו את הקופר טמפל קלואוז, עוד להקה שלא יודעת להגיד לעצמה לא. השמועות באנגליה מדברות על כך שהם להקת הופעות פצצתית, או משהו. בינתיים עושה רושם שאושנסייז בעיקר הולכים לאיבוד באולפן, בין סבכים של כל מיני חזונות בוסר אקסטרווגנטים ו"אחלה ליינים" שיש לדפוק. נו מילא. האלבום הזה יוצא רק ב-29 בספטמבר, כך שאין לי מושג איך ולמה קיבלתי אותו מחברת התקליטים. בכל מקרה, הטרפטוני היחיד שאני מכיר שכתב על האלבום הזה הוא אני, כך שאם אתם מוצאים ביקורות קוטלות מאנגליה, תדעו שהם העתיקו ממני.

עוד ביכור ממנצ'סטר, והפעם לטובת כל אותם ילדי נינג'ה טיון הצמאים. ג'ון קנדי הוא מתופף עם שם בעייתי, שלפני כמה שנים החל לתקלט ולעשות מוזיקה לבד – לדבריו, משום שנמאס לו לקחת פיקוד כפוי על כל הלהקות ששהה בהן. האיש שגילה אותו הוא מיסטר סקראף ולא אחר, והמציאה עשתה דרכה לחתימה בלייבל גרנד סנטרל. החודש יוצא “Take My Drum To England", אלבומו המלא הראשון שם.

קנדי הולך על ביטים מחוספסים בסגנון די.ג'יי שאדו, מצרף להם קווי בס סטלניים, ולא מתבייש לסמפל ולקמפל מכל הבא ליד, אבל מושך את הנטייה האפלה הטבעית של המוצר אל אזורים הרבה יותר אווריריים וקלילים, גם באמצעות כלים שהוא מקליט בעצמו, שבסופו של דבר יוצרים אווירה אורגנית ובריאה. "ראיתי שמתארים את זה כטריפ הופ, אבל אני לא בטוח שאתה מורשה להשתמש במילה הזאת יותר", הוא אמר בראיון לבי.בי.סי קולקטיב.

בינתיים הוא יוצא לסיבוב באנגליה, מלווה בלהקה חיה, מה שאמור להפוך את התרגום המוחשי של התקליט הזה לדבר מגוון במיוחד. עד שנתפוס אותו לייב, הייתי ממליץ לאתר איפשהו לדגימה את הטראק השמח “Brown Acid", שיכול לעזור לסדר את המחשבות בראש. קנדי זה, על כל פנים, בהחלט מהווה אופציית צ'יל חיננית וראויה לפתיחת השנה המשפטית.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לדבר על החדש של הדרייב ביי טראקרז, שאמנם יצא אי שם ביוני, אבל רודף אותי ככמה השבועות האחרונים. האלבום הקודם של הטראקרז, להקה סאותרן רוק אסלית מג'ורג'יה, היה מעין פרויקט קונספט שאפתני/אלבום מחווה כפול ללינרד סקינרד, שהתכנס תחת השם המחייב " Southern Rock Opera”. באלבומם החדש, ”Decoration Day", הסולן פטרסון הוד וג'מעתו חוזרים בעוד מנה גדושה של רוק דרומי, זיפי וקשוח, עם טעם חזק מאוד של הקרייזי הורס, וכל מיני תחושות של הסטונז, ווילקו ואפילו פרנק בלאק, שקופצות ברקע.

מסתבר שהדיסק הזה היה מוכן כבר לפני הרבה זמן, אבל הדרייב-ביי, כאנשי אינדי אמיתיים, היו עסוקים בלעזוב את הלייבל הרע שלהם. כשהוא יצא עכשיו, כלומר ביוני, הוא תפס כמות לא מבוטלת של אנשים, ואני ביניהם, שנשבו במנת המעשיות הגדושה שמספק הוד על גבי המאזן המושלם של שירי הפולק המוקפץ שמוגשים כאן. הרי לכם המלצה מחייבת, זה יותר ממעולה.