פרק 15

הוא נעלם. הבנזונה. התאייד כמו מים שפגשו אצבע חשמלית. פוף! נו, מילא – עדיין היו לי את החיים שלי, את גרושתי, את בני בן השש, את האקדח שלי. בעצם, האקדח נשאר באוטו. הלך האקדח. אקדח ברישיון. עכשיו לך תמצא כלי בתל אביב של שנת 2003. לך תמצא סוחר נשק דמיקולו, עבריין קטן שיסכים למכור לך ברטה חצי אוטומטי, עם מחסנית ושתיים ספייר. הוא בטח יעשוק אותך. יקלף מעליך שמונה או עשרה גדולים ויגיד לך, "בנאדם, צריך להתפרנס ממשהו, לא?".

רוני התאיידה גם היא, משאירה לי מזכרת – גוש רגשות אשם תקוע באמצע הגרון. זה לא דבר חדש, זו היתה הנורמה הנהוגה בחיי האהבה שלנו, שהפכו לחיי נישואין, שהפכו לגירושין לא הכי מכוערים, אבל מבחילים באופן כללי. לקחתי מונית למשרד. בדרך שמעתי את דן כנר מזמר איזה חמשיר על "חשש לגורלו של בכיר מאוד במערכת הביטחון שנעלם היום בבוקר". אז הם יודעים. טוב, בכל זאת מדובר בראש המוסד הישראלי למבצעים מיוחדים. לא שחשדתי לרגע שתחנת נתניה לא תתביית על הזנב שלי, אבל לא האמנתי שזה יהיה באשמת רצח ראש העיר בכבודו ובעצמו.

במשרד חיכה לי ריח המוות של ראש המוסד, שטואטא החוצה על ידי אייר פרשנר – ניחוח אורנים – ובעזרתו האדיבה של ונטילטור עם ארבע מהירויות סיבוב. לא היתה לי תוכנית, לא היה לי הרבה מה לעשות. הייתי צריך לשבת ולחכות, לייחל לטעות של מישהו (אבל מי?), לקצה חוט, לזנב ידיעה או קצה תחילתו של מהלך, שיאפשר לי להתניע את החקירה, את החיים שלי. שהיו בסכנה.

הפעמון צלצל. זה נשמע מבטיח. נכנסים דודי גיל ולי, המנוש המעופף שלו. היא עם מסטיק, הוא עם נעלי כדורסל גבוהות ובברמודה דגמ"חיים ורודים. זהו. יותר מזה לא צריך לדעת. "איך, שולי?", הוא שואל. "איך מתקדם?", אני מביט בו, מנסה להיזכר מאיפה הוא מוכר לי, כמה כסף שילם לי בעבר, ולאיזו חקירה הוא קשור בדיוק. מכל מקום, נכשלתי בה בוודאי. "אה, ג'וקי", אני נזכר לפתע. "הכלב". לי מנפחת בלון. חבל על האקדח שלי, באמת שחבל. "מצאת?", שואלת לי. "איפה...", אני נוחר בייאוש, "את יודעת מה זה למצוא היום כלב בתל אביב. יותר פשוט לאתר את ראש המוסד".

דודי צוחק. דודי מתחבר לראש לי, הוא קולט אותי ואת חוש ההומור שלי. אם לא היה כזה שמוק מטומטם, הוא בטח היה יכול לגמור בתור אחלה גבר. "תגיד", הוא מתעניין, "יש מצב להחזר הוצאות, במקרה שאין תוצאות בחקירה?". אני מסתכל עליו, הוא מסתכל על לי, שמתסכלת עליי – "אין החזר, בובה", אני מסביר לו איך פועל הביזנס, איך עובד העולם. "שילמת, נסעת. ככה זה". דודי חושב קצת. לי מתיישבת על השולחן. היא חוסמת את שדה הראייה שלי. דודי אומר: "ואם אני מוציא אקדח ותוקע בך מחסנית, אז יש מצב להחזר הוצאות?".

אני מדליק "פאל-מאל" כחולה ואומר לדודי, "אם אתה מוציא אקדח, אני קונה אותו ממך". דודי אומר, "לא אוהב את החוש הומור שלך. לא מתחבר אליו". אני מופתע. גם מעט מאוכזב. לי מסתובבת אליי. היא מתכופפת. המבט שלי מגרד לה את כל האברים האינטימיים האפשריים בפלג הגוף העליון. זה לא עושה לי שיט. בא לי להקיא עליה. בא לי שדודי ישלוף כבר אקדח. דודי משתף פעולה.

"מאיפה יש לך אקדח, חתיכת דרעק?", אני שואל אותו. "גם לי יש", אומרת לי, ומוציאה מתוך תיקון ניילון אדום גלוק מבריק. אני קם. הם מבקשים ממני לשבת. לא אכפת לי להסכים. "מי אתם?", אני שואל. "תחנת נתניה", אומר דודי גיל. "אתה בא להסתלבט עליי, יא אכול בלוע?". לי צוחקת, "אתה צריך תעודה?". אני צוחק צחוק עצבני ואומר, "העניין הוא שביומיים האחרונים כל מי שאני פוגש קשור איכשהו לעולם הצללים. אתמול פגשתי איזה טמבל שהציע לי לעבוד בשביל ה–MI6". דודי גיל אומר, "רז שטרן הוא תחנת נתניה, שלא יזיין את המוח". לי שואלת, "איפה הוא?". אני משיב, "אין לי מושג", ולי מכה בי בקנה ברקה הימנית. זה כואב לי. אולי אני קרוב לאיבוד הכרה. אני אומר ללי, "לא צריך את התעודות שלכם". דודי גיל צוחק. הוא בכל זאת בקטע של ההומור שלי. לא פסה התקווה.

"מה אתם רוצים ממני?", אני שואל. זו השאלה היחידה שאפשר לשאול. באמת אין לי צל של מושג מה הם רוצים. "אנחנו רוצים שתיקח אותנו לרז שטרן", אומרת לי. היא כנראה הבכירה בין השניים. דודי נותן לה לנהל את הדיאלוגים. "הוא ברח לי", אני אומר. "הוא ברח לנו", לי אומרת. "הוא לא בורח מפניך. אתה מקק. אין לך חשיבות". היא מסבירה לי את מקומי בהיררכיה של האירועים. "אז מה כולם רוצים ממני ואיך הפך המשרד שלי לסניף של המוסד בתל אביב?". דודי אומר, "אתה שואל יותר מדי שאלות בשביל אדם שיודע חלק מהתשובות". לי מציעה, "בוא ניכנס לאוטו שלנו וניסע למחבוא של רז שטרן". אני אומר, "אין מקום מחבוא. אין רז שטרן. אין לי מושג לאן הוא נעלם. הוא חתך עם האוטו שלי ועם האקדח". לי סוטרת לי עם האקדח פעם נוספת. "בוא", היא אומרת, מצביעה בקנה האלים אל עבר הדלת, "בוא תיכנס איתנו לאוטו. דודי ינהג ואתה תהיה ילד טוב ותגיד לו לאן לנסוע. מה דעתך?". אני אומר, "אני לא יודע, אני לא יודע". ולי אומרת, "אז במקום זה תראה לנו איפה הגופה של מפקד נתניה". היא יודעת.

"אנחנו יודעים", דודי אומר. "אתם אנשים של שרה רומנו?", אני שואל. "מי?", שואל דודי גיל. "שרה רומנו", אני אומר, "ראש המוסד בפועל. רז שטרן סיפר לי עליה". לי מורידה לי כאפה ואומרת, "כמה טמטום יכולה להכיל גולגולת אחת?". אנחנו נכנסים לפג'ארו של דודי. דודי מתניע. "אתה בוחר לאן נוסעים", אומרת לי, "למקום מחבוא של רז שטרן או לחולות ראשון". אני שואל, "מה יש בחולות ראשון?", ולי אומרת, "בית קברות פיראטי".