מאורעות תשס"ג

מיד בפתיחת הסרט "ערוצים של זעם", זוכה פרס וולג'ין לסרט דוקומנטרי בפסטיבל ירושלים השנה, מתעדת המצלמה את מה שנראה כמו מפגש רחוב לילי יזום בין שני גיבוריו, הראפר היהודי-ישראלי סאבלימינל (קובי שמעוני) והערבי-ישראלי תאמר נפאר, כשהם מלווים כל אחד על ידי ה"קרו" שלו. זאת סצינה מטרידה מאוד מאחר והיא דחוסה באלימות כבושה שנדמה שעומדת להתפרץ בכל רגע, אלא שאז אומר לפתע נאפר, באופן קצת מוזר, ש"הבעיה" אינה בינו לבין קובי, כי הם היו יכולים לפתור אותה עם כמה ביטים. סאבלימינל עונה לו משפט מדויק: "אתה יודע מה מצחיק, שהבעיה היא כן בין קובי לתאמר".

בפעם הראשונה שרואים את הסרט, לא נראה שיש בסצינה הזו הרבה. אולם אם חוזרים אליה בסוף הצפייה, היא נטענת משמעות גדולה. בשני המשפטים שמחליפים נאפר ושמעוני יש כדי להציג את ליבת הסיפור כולו, שעוסק בשני יוצרים שהפכו מחברים ליריבים מרגע שהחליטו להפסיק להיות אינדיבידואלים ולעטות על עצמם תפקידים לאומניים מתנגשים. באותה שנייה מתבהר ברגע קולנועי מזוקק הפער שבין שני הצדדים הלא-שווים במאבק הזה: מפה סאבלימינל, אייקון ציוני חזק, בטוח בעצמו, שמבין היטב שסמל לא יכול להפסיק להיות סמל בשעות הפנאי שלו - ומפה נאפר, אייקון ערבי נסוג, אכול לבטים, שמאכלס בתוכו את הדיסוננס בין הרצון למחות נגד הציונות ובין הצורך לשאת חן בעיניה; מערבולת רגשית טרגית אליה דוחפת החברה הישראלית את אזרחיה הערבים.

מאזן האימה הבלתי מאוזן הזה, שחוזר לאורך הסרט בגלגולים ובגירסאות שונים, הוא שעומד במרכז המוצר התיעודי המצוין, אם כי ארוך יתר על המידה, של ענת הלחמי. לא המוזיקה. "המוזיקה היא רק אמצעי בשביל להעביר את המסר", אומר סאבלימינל בסרט. גם בשביל נאפר. גם בשביל הלחמי. שלוש השנים הרעות שעברו מאז 2000 ועד ימים אלה הן הדרמה האמיתית. "ערוצים של זעם" עושה שימוש במבנה קלאסי של יצירה דרמטית בדיונית שמשקפת את הציבורי על ידי הפרטי: תהליך הקצנת הטקסטים שנכתבים על ידי שמעוני ונאפר משרטט בסמליות רבה את תהליך הקצנת הטקסטים שנכתבים ברמה הלאומית בתקופה הזו, והיכולת של הסרט להראות את הקישור הזה בפשטות רבה ועם זאת לא בצורה בנאלית מנפיקה לו ציון גבוה ברמה העלילתית.

גם הדמויות נותנות עבודה בלי עין הרע. בידורית בחלקה. לא מעט זמן מסך קיבל סאבלימינל באתר זה, ובצדק גמור, ומהסיבות הידועות, לא נחסכה ממנו ולו מילת ביקורת אחת. אלא שסאבלימינל הוא הכי תבנית נוף מולדתו שניתן להעלות על הדעת, ויפה העיר איתי נאור לאחרונה על תחושת הקיפוח שלו. העובדה שקובי שמעוני מפרסם שוקו לא ממסמסת את התחושה שצצה לאורך הסרט, כי לא ציניות שיווקית היא שמפעילה אותו, אלא שכנוע עמוק כי הצדק נמצא בצד שלו. בדיוק כמו תאמר נאפר. במובן הזה סאבלימינל הוא אמן מאוד אותנטי. ואני מעדיף אמנים אותנטים שאומרים את הדברים הכי מטורפים, מופרכים ואנטי-הומניים בעולם, ובעצם מסמנים בכל פעם מחדש את "הבעיה", מאשר את אלה שמסיטים את הראש וכותבים שירי אהבה כשהזוועה חולפת לידם.