אשת פות

לוס איריגאריי תיזכר אולי בעיקר כהוגה הפמיניסטית שפרצה את גבולות השוביניזם של הפסיכואנליזה. בניגוד חריף לנוף האינטלקטואלי הלאקאניאני של צרפת שבו פעלה, היא טרחה להסביר שהאשה היא לא רק "חסר" כפי שלאקאן מציג אותה, וכי ההיעדרות המתמיהה של נשים מהמחשבה והמדע לא קשורה כל כך להיותה "אפס" באופן מהותי (כפי שטען לאקאן), אלא קשורה לכך שהשפה היא מבנה היסטורי, שעוצב על ידי גברים, למען גברים – ובמידה רבה על מנת לדכא ולנצל נשים.

היא שילמה על ניסיון זה מחיר כבד – בעקבות פרסום ספרה "ספקולום של האשה האחרת" ב-1974 פוטרה מעבודתה כמרצה במכון של לאקאן, ופחות או יותר הוחרמה על ידי הקהילה הפסיכואנליטית. מאז עסקה איריגאריי בניסיון לבחון את האופנים שבהם השפה מרוכזת בקטגוריות מחשבה גבריות תוך הדרתן של נשים, ובנסיונות מרתקים ליצור שפה שתהיה שפת האשה – שפה שתחרוג מגבולות ההתרכזות סביב האיבר הגברי (הפאלוצנטריות הידועה לשמצה).

רסלינג, כהוצאה האמונה על ברכי צאצאיו החורגים של לאקאן, החליטה באחרונה לערוך ארבעה פרקים מאחד הספרים החשובים של איריגאריי, "מין זה שאינו אחד". הם עיבו את הפרק הבודד שהוציאו עוד ב-1999 עם עוד שלושה פרקים נוספים מספרה, וכך, בפעם הראשונה, ניתן לקורא העברית לגבש דעה על איריגאריי שלא דרך חוגים למגדר. הפרקים החדשים מפתחים ומשכללים את זה שכבר יצא דרך מגוון של טכניקות כתיבה שבאמצעותן מתמודדת איריגאריי עם העולם הגברי בכלל ועם לאקאן בפרט. למן כתיבה לאקאניאנית טכנית ומעיקה בפרק "כך עושים כולם", ועד לכתיבה מרתקת המנסה לפרוץ גבולות לשוניים ומחשבתיים בפרק "כששפתותינו נוגעות זו בזו", שהוא לדעתי הטוב והמעניין בפרקים החדשים שתורגמו.

האופציה הפמיניסטית שמעלה איריגאריי היא ברורה. קיים הבדל בין גברים לנשים (למרבה ההפתעה, לכן נקראת התיאוריה שלה גם "תיאוריית ההבדל הבין-מיני"). הבדל זה מתבטא גם בתחומי השפה, כך שהשפה שבה אנו משתמשים היא למעשה שפה גברית – שפה העוסקת בקטגוריות מובחנות, בעצמים בדידים, ובכלל נוצרת במהלך ההתמודדות של הילד עם מיניותו כפי שהתהליך מתבטא בכתבי אבות הפסיכואנליזה. הנשים, שהושתקו במהלך ההיסטוריה על ידי השפה הגברית, החלו אף הן לתפוש את עצמן במונחי השפה הגברית – מה שתרם להמשך דיכויין. על הפמיניזם, אם כך, מוטלת האחריות להילחם בשפה הגברית תוך יצירת שפה חדשה – השפה הנשית. בסיס כוח פוטנציאלי זה, הוא זה שממנו ניתן יהיה לבקר את השפה הגברית כמו גם לאפשר יחסים נשיים, כאלו שאינם מבוססים על אבחנות חותכות, על קטגוריות בדידות, על ניצול.

תפישה זאת של איריגאריי מבוססת, בסופו של דבר, על קבלת ההבדל בין נשים לגברים כמשהו שריר וקיים. וזה גם אחד הדברים העיקריים המפרידים אותה מהוגות פמיניסטיות עכשוויות כמו ג'ודית באטלר או איב סדג'וויק, שהושפעו מכתיבתה. אך באופן מפתיע, במאמר הסיכום והפרשנות של מירי רוזמרין בסוף הספר, ההבדל אינו מופיע. בכלל, נראה שיש שתי הוגות שנקראות לוס איריגאריי – האחת כפי שהיא עולה מתוך הכתבים שלה, ואילו האחרת היא הגירסה המירי רוזמרינית שלה. בגירסה של מירי רוזמרין, לוס איריגאריי מודעת לחלוטין לכך שההבדלים בין נשים וגברים אינם קיימים באמת, כי הם מובנים חברתית, ומנסה ליצור אופציה חדשה לבני אדם באשר הם – נשים וגברים כאחד.

אך לא ברור על מה נשענת קריאה כזאת, למה נחוץ להכניס את איריגאריי לסד של התיאוריה העכשווית. לדעתי, התפישה כי יש להפוך את איריגאריי למי שטענה כבר אז בדיוק מה שאומרות הפילוסופיות הגדולות של הפמיניזם כיום, דווקא עושה איתה עוול. איריגאריי היא הוגה גדולה בפני עצמה. בלי להפוך אותה למי שאינה, אפשר לקרוא להרהר ולהתענג על הדברים שבפתח הפרק הרביעי שתורגם: "כיצד לנגוע בך אם אינך כאן? דמך הפך למובנם. הם יכולים לדבר, לדבר על אודותינו. ומה איתנו? צאי מלשונם. נסי לחצות שוב את השמות שהעניקו לך. אני מצפה לך, אני מצפה לי. שובי" (עמ' 65).