אבו כרובי

ישנם מקרים בחיים בהם בין כוונה לתוצאה נפער פער גדול. זהו המקרה של "סיפורי סומסום", הסדרה המקסימה מבית היוצר של עמותת "Seasme Workshop" האמריקאית וערוץ הופ הישראלי. אחרי שנים של היעדרות, "סיפורי סומסום" מחזירה לנוף הטלוויזיוני ולעולם המושגים של הטף דמויות כמו אריק, בנץ וכרובי, יחד עם שכונה ישראלית חדשה שכמו ברחוב סומסום הישן גרים בה בצוותא בובות ובני אדם. בהתחשב בהיצע הקיים של תוכניות טלוויזיה לילדים קטנים, תוכניות שהלהיט האמיתי האחרון בהן היה חבורת יצורים עם אנטנות שנשלטים על ידי קולות דיקטטוריים שמגיעים מבטן האדמה, הרעיון ליצור סדרה שמקדמת ערכים של סובלנות, הבנה ודמוקרטיה הוא מבורך. יותר מכך, העולם שמחוץ לטלוויזיה – בו הערכים הנ"ל הופכים להיות מצרך נדיר יותר ויותר – הוא לבדו סיבה מספקת לשמוח על כל יוזמה בכיוון ההפוך.

עמותת Seasme Workshop, שעומדת מאחורי עשרות הפקות של רחוב סומסום ברחבי העולם, עושה מאמץ להתאים כל הפקה לבעיות המיוחדות שקיימות בארצה. בדרום אפריקה, למשל, נוספה לתוכנית דמות של ילדה נשאית איידס. במזרח התיכון התוכניות אמורות לשאת אופי של סובלנות ומניעת אלימות. ברוח זו, השכונה של "סיפורי סומסום" הישראלית היא שכונה של דו קיום: חיים בה נוח, ברוש, צחי ואיבתיסאם. צחי הוא יהודי, איבתיסאם ערביה, ברוש הוא בובה כתומה ונוח בובה אדומה. כל אחד מהפרקים עוסק בנושא ספציפי: באחד מהם, למשל, ברוש מתעצבן משואב האבק האדום וגורם לנוח להתבאס מהצבע האדום שלו. רק אחרי שברוש מתפעל מהצבע האדום של העגבניה, נוח מבין שהצבע שלו בעצם יפה. בפרק אחר ברוש מחליט שהוא לא יכול להיות חבר של נוח, מכיוון שהם שונים מדי. אבל אז נוח מגלה שצחי ואיבתיסאם, שהם שונים מאוד, יכולים להיות חברים. ואם הם יכולים, אז למה לא הוא וברוש?

בכל פרק יש גם סרט אנימציה, קטעים בכיכובם של בובות רחוב סומסום המסורתיות, סרטים תיעודיים קצרצרים בכיכובם של ילדים אמיתיים, והשוס הבלתי מנוצח - ראיונות עם ילדים קטנים. כל הקטעים מטפלים בנושא הפרק מזוויות שונות, ורובם מוצלחים, אינטליגנטים ולא מתחנפים. כמוצר טלוויזיוני, ולמיטב שיפוטי גם כמוצר פדגוגי, "סיפורי סומסום" היא סדרה משובחת. על פני השטח, הטיפול שלה בבעיות הוא גם מדויק וגם פשוט ואנושי. עושה רושם שלכל המעורבים ביצירתה היו כוונות ליצור משהו חדש וחיובי, שיעזור ליצור דור של אנשים אלימים קצת פחות וסובלניים קצת יותר. ובגלל כל זה, כל כך חבל שבמובן העמוק הם נכשלו.

הקונפליקט הבסיסי בסדרה, זה שבחסותו מוצגים כל הנושאים האחרים, הוא הקונפליקט היהודי-ערבי. יחסי השכנות הטובה, המובנת מאליה, בין צחי ואיבתיסאם, אמורים להציג מודל רב תרבותי של "שונה אבל שווה". אבל האופן שבו המודל הזה מוצג משכפל באופן מדאיג את יחסי היהודים והערבים בארץ. בישראל, כידוע, אין שוויון. היהודים הם בעלי הבית, הערבים הם אזרחים על תנאי. וכאן הכישלון הבסיסי של "סיפורי סומסום": בסופו של דבר היא מציגה מיקרוקוסמוס של המצב הזה, עם הרבה יותר חיוכים והבנה הדדית.

הזירה בה מתרחשים הפרקים היא הבית של צחי. נוח וברוש גרים איתו שם. איבתיסאם היא השכנה. הדברים אף פעם לא קורים אצלה; היא האורחת הנחמדה, ה"אחרת" שאת דמותה אמורים הצופים להפנים כשווה. אבל השוויון שמוצג בסדרה הוא שוויון נוסח ה"דוקיום" המזויף ששרר פה עד אוקטובר 2000: הערבי שווה כל עוד הוא מדבר עברית ומכיר בזה שהמדינה היא של היהודים. בתמורה, היהודים אמורים להיות נחמדים אליו ולהכיר בזה שגם הוא בנאדם. אם הם ממש בסדר, הם גם הולכים לקראתו קצת ואומרים מרחבא, שוכרן ועפוון. מה עם האפשרות שאיבתיסאם תדבר ערבית? מה עם האפשרות שהבובות יגורו אצלה, למשל, וצחי יקפוץ מדי פעם לבקש סוכר או דבק מגע? נכון שכמו שכתוב בקומוניקט של ערוץ הופ, בין צחי לאיבתיסאם שוררים "הבנה וסובלנות". אבל אלה הבנה וסובלנות שמשמרים את הנחת היסוד של ישראל היהודית-דמוקרטית, בה הערבי הוא שווה כל זמן שהוא לא דורש שוויון.

הדבר העצוב הוא שכפי הנראה זה לא יכול היה להיות אחרת. המצב בישראל הוא שהערבים יודעים עברית והיהודים לא יודעים ערבית. השפה הרשמית השנייה זוכה בבתי הספר ליחס של שפה מגוחכת ומושפלת, ואם מישהו לומד אותה ברצינות זה בדרך כלל רק כדי שיוכל אחר כך להבין את האויב. המצב הוא שהמדינה מוגדרת כמדינתו של הלאום היהודי, וככזו היהודי תמיד יהיה בה בעל הבית והערבי - במקרה הטוב – אורח שצריך לשמור איתו על שכנות טובה. רוב הילדים שלהם מיועדת הסדרה לעולם לא יידעו ערבית. רוב הערבים שהם יפגשו בחייהם יגישו להם אוכל או יבקשו לעבור במחסום. האם יהיה ב"סיפורי סומסום" פרק בו איבתיסאם שואלת את צחי למה הוא לא מנסה לדבר איתה בשפה שלה? האם יהיה בסדרה עיסוק מתמשך ורציני בתרבות הערבית, בשירה, במוזיקה? האם צחי יבוא לאיבתיסאם הביתה, ולא רק בשביל אוכל ערבי אותנטי? אולי כן, אבל לפי מה שראיתי, כנראה שלא.

התקווה היחידה של סיפורי סומסום היא קהל היעד. יש בסדרה סתירה ברורה בין הדיבור למעשה, ולילדים לא פשוט למכור בולשיט. אם הם יפנימו את מסר השוויון שלה, אולי הם ישימו לב שבפועל מצב העניינים קצת שונה. יכול להיות שאחר כך, כשיגדלו, הם ישימו לב שגם במדינה יש סתירה דומה. ואז, אולי, הם גם ירצו לשנות משהו.


* "סיפורי סומסום" משודרת בערוץ הופ בימים ראשון-חמישי בשעה 18:30