אז למה שלא תעשה לי ילד, שופט יקר?
בשבועות האחרונים היו התפתחויות מטריפות במשפט של יוני בן-ארצי. תדחוף עוד קצת, יוני, ונוכל להגיד שביתקת את הבתולה הזקנה - הצבא. במשפט, שמתקיים במקביל למשפט שלנו, הדברים מתקרבים לסוף הטוב. בדיון האחרון במשפט המליץ השופט אבי לוי, ששופט גם במשפט של יוני, להביא את בן-ארצי בפעם הרביעית לוועדת מצפון, כדי ששוב ייערך דיון בעניינו. זה אחרי שהצעה כזו כבר הוצעה בדלתיים סגורות ונדחתה על ידי קוסטליץ התובע.
ההצעה החוזרת הזו, טוענים יועצינו המשפטיים, היא בערך המקבילה המשפטית לכך שהשופט אבי יגיד לצבא: "תקשיב, במהלך המשפט למדתי לאהוב את הילד תכול העיניים הזה, והאמת? נראה לי שהוא פציפיסט ואתה נודניק שמטריד אותו כבר שנה. אז עכשיו אני מציע לך סולם לרדת מהעץ שעליו טיפסת כדי להציץ לו לחדר בתואנה שאתה רוצה לבדוק את הרקע המצפוני שלו. קחו את יוני, תעשו לו ועדה חוזרת ותשחררו אותו. אפילו תצאו טוב ממש בתקשורת 'נכון, אנחנו עושים פאשלות, אבל אין לנו בעיה לבחון את עצמנו מחדש ולתקן את הטעויות שעשינו'. ואם לא תעשו את זה, אני איאלץ לשחרר אותו, ואתם תיראו כמו חבורה של פילים סוטים בתוך קיוסק למוצרי סנאף מחרסינה, ולא במידה מועטה של צדק". אולי עכשיו לא יחשדו בי יותר באינטרסים אישיים כשאני אומר: הגלימות השחורות, גופך הבנוי לתלפיות, חוש הצדק שלך... עשה לי ילד, אבי לוי!
האשם בברוך הזה, שנפל על הצבא כמעט כמו רעם ביום כיפור, הוא בעיקר שלומי שימחי, אלוף משנה שישב בראש הוועדה שדחתה את פנייתו של בן-ארצי. שלומי זומן להעיד בבית הדין, וכנראה שקצת התרגש, כיוון שבסופו של דבר מצא את עצמו אומר בחקירה הנגדית ש"בן-ארצי יודע מהו פציפיזם", ש"בן-ארצי באמת מאמין שהוא פציפיסט", וש"אנחנו בועדה חשפנו שבעצם הוא לא פציפיסט".
עורך הדין של יוני השווה את ההתבטאות הזו לכך ששלומי יטען שבן-ארצי חי ב"עולם וירטואלי של מאטריקס", בעוד ששלומי יודע לקרוא את הקוד של המאטריקס, מה שמעלה חיוך אבל גם את החשק לומר לו שמטאפורות הן לא התחום שלו. את תגובתו של קוסטליץ התובע לא ניתן היה להשיג, אך מספרים שהוא כבר בשלבי החלמה מהשבץ שלקה בו ושהוא כבר מתבדח עם רופאיו. זה כנראה סופו של מי שנותן לקצינים להחליט בענייני מצפון. איכשהו תמיד מתברר בסוף שקצינים מתעניינים יותר ביד שמאכילה אותם מאשר באמנות הבינלאומיות. וההתעניינות הסלקטיבית הזו, אבוי, מובילה לפעמים לכך שהם לא ממש מרוכזים בהבנת התפקיד שלהם, בהעמקת החוש המוסרי שלהם, או בתרגול טכניקות רטוריות להתחמקות מאחריות, לחילופין (ושוב, גם בהקשרים אחרים).
אבל מה הטעם בפרופלור טוב אם הוא לא לויאלי?
אם אתם מתקוממים מאי צדק הקשור בשחלות, ודאי תתעצבו לשמוע שדברים כאלה בחיים לא היו קורים בוועדת המצפון של הבנות אצל הבנות הרכב הוועדה אזרחי למהדרין, ומי שמתעקשת מקבלת פטור (בנות, לטיפולכן). לפני שנה פנה בן-ארצי לבג"צ בקשר לאפליה הזו, ובג"צ ענה לו שיקפוץ לו, אבל המליץ לצבא להתחיל לשלב בוועדה גם אזרחים, "כדי שהצדק גם ייראה". ועל זה כבר אמרו חז"ל צדק מיי אס.
"להכניס אזרחים?", גירד הצבא את הראש, "אבל זה ממש לא בטיחותי... מי יודע איפה הם היו קודם. אזרחים זה דבר מאוד הפכפך - הם עוד עלולים להכניס לקצינים שלי כל מיני רעיונות לראש". הצבא ניסה להתחמק, אבל בג"צ התעקש אנא בחר אזרח והכנס אותו לוועדה. התלבט הצבא והתלבט, כוסאוחתו עם הבג"צ הזה, ובסוף נזכר היה איזה פרופסור אחד שאמר שלסרבני שטחים אין זכות לפטור, לא? אני זוכר שזה הצחיק אותי, כשקראתי על זה, שהמילה פרופסור דומה למילה פרופלור, ודמיינתי איש זקן כזה מוצמד לקצה של מסוק יסעור ומסתובב. קראו לו משהו שגיא
אבי שגיא, זהו. למה שלא נביא אותו? הוא נשמע כמו פרופלור טוב
אכן, הכנס הוכנס שגיא לוועדה, אלא שחצי שנה עברה, והיום אפשר להגיד בביטחון שהצבא (ליבי ליבי) עשה טעות מרה. אבי שגיא, מתברר, הוא אחד מאלה שזקנתם מלאת ההדר כמעט מאפשרת לסלוח להם על חטאי התבטאויות נעוריהם הוא התברר כפרופלור רע מאוד, טרויאני משהו אפילו. בחודש האחרון התראיין לתקשורת וביקר באופן קשה מאוד את תפקוד הוועדה, מה שמוכיח שוב שלא צריך לצפות מאנשים שלא יירקו לבאר שהם לא צריכים לשתות ממנה אחר כך.
בהקשר לעדות של שלומי שימחי, ראש הועדה שדחתה את פנייתו של יוני, אמר הפרופסור לכל מי שהסכים לשמוע (אם לא טעיתי לקרוא מבעד לדמעות השמחה לאיד), שההתבטאות שלו כמו נלקחה מתוך "1984" של אורוול - אפילו בענייני מטאפורות הבחור מוצלח - ושהיא מעידה שהצבא ממש פישל בעניינו של יוני.
שלוש כתבות בחודש האחרון עסקו בתפקודה של ועדת מצפון - ב"ידיעות", ב"הארץ" ובמקומון "זמן השרון" - ובכולן סוכמה פחות או יותר אותה שורה תחתונה, בעיקר תודות לחדוות ההתראיינות של הפרופסור ולפליטה של שלומי שימחי: ועדת מצפון, הגוף שתפקידו לתת פטורים מטעמי מצפון לגברים, מכורה מראש ולא מתפקדת. קוסטליץ התובע, אגב, החל בעקבות כך לפתח תחביב חדש ממיטת חוליו מאגיה שחורה. כולם מסביב ממש מרוצים ממה שהם מפרשים כחזרה לתפקוד, אבל הוא אפילו לא שם לב. בובות הוודו גוזלות את כל זמנו.
לבסוף, אחרי שלושה שבועות התלבטות, החליטו בצבא באופן תמוה מאוד לדחות את הסולם שהמליץ להם השופט, וסירבו לתת ליוני עוד ועדה. יועצינו המשפטיים לוחשים שיכולה להיות דווקא סיבה טובה אחת ההערכות שלהם היא שכמה שהצבא יצא רע במשפט של יוני, ככה תהיה לשופט מוטיבציה להיות טוב אל הצבא במשפט שלנו. אז אם אתם מתפלאים על העוקצנות שלי הפעם, תבינו - זה לא אני, זו התחושה שפושה באברי שהפעם הבאה שאזכה לראות את כלא 6 מבחוץ תהיה ב-2006.
מעט פרספקטיבה, בבקשה
זה היה כל כך קל. פשוט המשכנו ישר במקום לפנות לאיילון או לרדת במחלף הכפר הירוק, ואז עלינו על כביש חוצה שומרון. מהדרך אני בעיקר זוכר בוגונביליות פורחות אדום, סגול, לבן. הנסיעה לקחה חצי שעה. כביש רחב, תלת מסלולי, ריק יחסית. אספלט שחור-שחור, בתולי כזה. רק שלט של מועצה מקומית חדשה הודיע על המעבר לשטח כבוש. בוגונביליות, שלט, בוגונביליות.
בשבוע שעבר ביקרנו אדם, מתן ואני בכפר מסחה שבגדה, וראינו מקרוב את התהליך שהגדה עוברת. המיליארדים שהושקעו בכבישים עוקפים ובמנהרות מאפשרים היום ליהודים לנסוע להתנחלויות ובין התנחלויות בלי לעבור באף ישוב ערבי. הכפרים והערים הפלסטיניות כדקורציה בנוף.
הרבה פעמים בדרך, בג'יפ הצבאי, עימד חטף מכות. אין לו אישור עבודה, ולפעמים תפסו אותו חיילי משמר הגבול והחזירו אותו לשטחים, זרקו אותו באחד המחסומים הרחוקים. פגשנו אותו במסחה, בחור ערבי בן גילנו שעובד עבודת בניין באשקלון. כשאין לו טרמפ מפתיע עם מג"בניקים אדיבים, לוקח לו יום וחצי לחזור הביתה: סביב למחסומים, בשדות ובדרכי העפר. לי היה לוקח קצת יותר משעה. כל שבוע הוא מתנייד בדרך הזו פעמיים, לאשקלון ובחזרה.
"למה שלא תיסע פשוט דרך הכביש שאנחנו באנו דרכו?", שאלתי. עימד חייך, "זה כביש שרק ליהודים מותר לנסוע דרכו", ענה. "אבל מה קורה לערבי שיסע דרך הכביש? בעצם, מה כבר יעשו לך אם תיסע בו?", שאלתי. "מה זאת אומרת? מכונית פלסטינית שתיסע בכביש הזה, יירו עליה", השיב. שיא הטבעיות. עולם אחר, שלושים דקות מתל אביב. אפשר בכלל לדמיין מצב שיירו במישהו בישראל מכיוון שנסע בכביש הלא נכון? חופש התנועה, הזכות לביטחון באיזו קלות הופך החוסר שלהם לשקוף. עבור עימד זו פשוט המציאות, הגיוני ככל דבר אחר.
פתאום צץ לי רעיון מבריק באמת: "למה שלא נקפיץ אותך לאשקלון בדרך חזרה? הרי אנחנו לא ממהרים...". עימד סירב בנימוס. תודה, אמר, אבל זה מסוכן - אם נעבור במחסום ויתפסו אותנו מסיעים אותו, יחרימו לנו את הרכב והבעלים שלו יצטרך לשלם קנס של חמשת אלפים שקלים כדי לקבל אותו חזרה. "חמשת אלפים?", הצטרף מתן להתנגדות, "כמה חביב מצדך, שמרי, לנדב את האוטו שלי, אבל אולי באמת עדיף שלא". האמת, לא הופתעתי. תמיד ידעתי שמה שמעניין את מתן באמת, מארקס-שמארקס, זה טיפוח ההון המשפחתי. אבל בסוף, (הגם אתה ברוטוס?) תקע אדם את המסמר האחרון: "אני כבר יכול לדמיין את קוסטליץ בחקירה הנגדית: 'אז מתן, בוא ספר לבית הדין, בבקשה, איך קרה שהסעת שב"ח לתוך ישראל? האם זה קשור לעובדה שאתה, כמו שמרי, שייך לגזע האשכנזי קצר הראייה והנחות?'". "אולי באמת לא כדאי", ויתרתי. זה כנראה סופם של חלומות על מעשים אמיצים של דו-קיום. כמו שאני תמיד אומר אחרי עוד כישלון רעיוני שלי מעבר לפינה של כל איש קטן כמוני ממתינה חרדת ביצוע גדולה.
חזרנו שלושתנו לבד באוטו. חצי שעת נסיעה וכבר היינו בתל אביב. מחנים את האוטו על המדרכה, יושבים בבית קפה, מביטים בבוגונביליות המעוצבות בכדי החרס ואז בתפריט, כושלים להתחיל עם מלצרית מושכת. דיברנו על חזרתו של אדם למעצר ביום ראשון, אחרי כמה חודשים בבית. כמה מגביל זה יהיה, פתאום.