מה קורה, אח גדול שלי?

בציון יום הולדת המאה של ג'ורג' אורוול, הנחגג השנה ברחבי העולם תוך התעלמות מוחלטת מהתגשמות המסר האפוקליפטי של הסופר, יש משהו מטורף. על הטירוף הזה, שאורוול עצמו חזה, מצביעה כותרת ספרו המפורסם: 1984. מה פשר המספר הזה? אין לו פשר. מה הוא אומר? הכל.

ברבים מן הטקסטים העתיקים של האנושות מופיעים מספרים סמליים, שמשמעותם לא מובנת לנו עוד. מספרים כאלה הניעו פעם את האדם במעשיו ועזרו לו לקבל החלטות בנושאים רבים ושונים. שכן, בטרם שינו האריתמטיקה והגיאומטריה את ייעודן ועברו לשמש אך ורק לספירת כספים תאוותנית ולשרטוטי מהנדסים משעממים, היו להן משמעויות עמוקות, אזוטריות. 1984 הוא מספר דומה לאלה שהתקיימו בעבר, המסמל את היום בו יאבדו לאנושות הרווחים והתוכניות, המספרים והתכליות, הסמלים והמשמעויות, יום בו איש לא יקבל עוד החלטות, יום שכבר הגיע.

לא לחינם תופס הפרק המדבר על השפה מקום חשוב ב-1984 (סוף הספר), ועם זאת זניח (הוא מופיע כנספח). אורוול רומז לנו שבקרוב, ממש עכשיו, לפני רגע, קרה וקורה משהו דרסטי, שההתייחסות הכללית אליו היא כאל פנומן שולי: התבססותה של שפה אחידה ומתוקנת ("שיחדש", Newspeak), שעל השימוש הנכון בה שומרת חבורת אנשים שזה מקצועם (עיסוק זהה לזה של "מבקר התרבות" בן זמננו, המביע זעזוע מכל אמירה החורגת מן הסכריניות הנפוצה בעיתונות הלוחמת שלנו ומוקיע כל דעה שאינה נענית ללהג הקורקטיות הפוליטית המקובל). את המוטציה הסופית שעוברת השפה מרחיק אמנם הסופר לשנת 2050, אבל בטרם נמהר להאשים אותו בעודף אופטימיות, כדאי שניזכר שאם 1984 הוא מספר סמלי, הרי שהרומן אינו "עתידני", כפי שהובן ע"י חלק מקוראיו כשיצא לאור; מאידך, בניגוד למה שסבורים רבים כיום, אי אפשר לצמצם את האמירה של אורוול לסאטירה על ימי העבר העליזים של הקומוניזם. כדי להבין את 1984 יש להתייחס לזמן, לשפה, למספרים ובעיקר לספרים, באופן שונה מזה אליו אנו רגילים. לא, לא בשום צורה "חדישה" או "שוברת מוסכמות", בזו הישנה ביותר שבנמצא.

כל מה שמסופר ב-1984 כבר קרה, קורה וימשיך לקרות, משום שנכתב אינספור פעמים במהלך ההיסטוריה. העולם עליו מספר אורוול הוא זה שלנו, עולם בו השפה - טרנסנדנטיות פשוטה ואלמנטרית - הולכת ומושמדת בידי המשתמשים בה. כדי להבין את הסיבות לכך, אין מנוס מלפנות לעוד שפות, לעוד זמנים ולעוד סמלים; וזה הדבר הטוב ביותר שיכולים לעשות סופרים בני ימינו: להביא לידיעתנו בצורה מעניינת דברים שאמרו הטקסטים העתיקים של האנושות על האדם, על העולם, על עברם ועל עתידם, ז"א על ההווה שלהם.

ההינדואיזם, מן הקונטמפלטיביות שבתפיסות העולם המסורתיות, מציג קוסמולוגיה מפורטת, שבניגוד למודרניזם המערבי אינה תומכת ברעיון ה"קידמה", אלא בעקרון התרחקותם ההדרגתית של העולם והאדם ממקורותיהם. על פי הפילוסופיה ההינדית מתנהל היקום באופן מחזורי: בראש וראשונה, ישנו ה- para, המסמל את חיי הדמיורגוס, הארכיטקט האוניברסלי. אחריו באים ה"ימים של בראהמה", ה- kalpas, שכל אחד מהם מייצג את משך קיומו של עולם אחד כמו זה שלנו. "לילה של בראהמה" הוא הריק שבין שני עולמות קיימים, ממנו יוצאת בכל פעם מחדש בריאה (היא אם כן "יש מאין", כמו בדתות המונותיאיסטיות). כל kalpa מתחלק ל-14 manvantaras (תקופות שליטה של manus, "מלכי עולם"), במהלכם צצה ונעלמת באורח חוזר ונשנה האנושות, שהנוכחית היא השביעית ביניהן. כל manvantara מתחלק ל-71 maha-yugas, בנות ארבעה חלקים (yugas) כל אחת: krita, treta, dvapara ו kali-yuga, בה אנו נמצאים בסיומו של מהלך ארוך. לא במקרה, מקבילות ארבע התקופות הנ"ל לארבעת הדורות עליהם מדברת גם המיתולוגיה היוונית: דור הזהב, הכסף, הנחושת ודור הברזל שאנו צאצאיו, עליו אמר כבר במאה השמינית לפני הספירה אחד מראשוני המשוררים של המערב: "מי ייתן ובתוכו לו הייתי / קודם בואו לו גוועתי, או לו אחריו הולידוני." (הסיודוס, "מעשים וימים").

ועכשיו בואו נחשוב: אם אכן צפוי היקום לעבור שינויים קוסמיים מרחיקי לכת, כפי שמנבאים מיתוסים ישנים אך גם תחזיות מדעיות מתקדמות (האין מהווה התחממותו המתמשכת של כדור הארץ סימן נוסף לכך?), אם באמת נועד האדם להימחק יום בהיר אחד מן האדמה ולו רק כדי להיברא מחדש מאוחר יותר, כפי שמלמדים רבים מן הכתבים היסודיים והעמוקים ביותר של האנושות, היכן ניתן היה לקרוא סימנים לכך כאן ועכשיו? היכן אפשר היה להבחין בעובדה שאותה מחזוריות - המקבילה לזו של עונות השנה, לסבב הלידות והמיתות בטבע, לחילופי ההנהגה במשפחה, בשבט ובמדינה, לבלותו של הגוף הזקן מול חוסנם של צאצאיו ולמעגליות החיים עצמם – הביאה אותנו אל סופו של פרק? נכון, בשפה. כלי הבריאה ("ויאמר ה'") ומהות האדם ("חיה עם לוגוס" עפ"י אריסטו), השפה היא זו המאפשרת לנו לשמוע כל מה שבאפשרותנו להבין, ללמוד כל מה שאנו אמורים לדעת ולבחור אם לעשות עם זה משהו או לא: "הכל צפוי והרשות נתונה".

במאמר יפה שפורסם במוסף הספרות/תרבות של "הארץ" מן ה-25 ליולי, מבכה רנה לטוין את גורל התרבות המקומית, תוך מחאה על אובדן טקסטים משותפים, שמסוגלים היו לקרב בינינו ולהפוך אותנו לישות לאומית מאוחדת. מלבד האמת שמציג המאמר לגבי מצבו המביש של הלימוד בשפת הקודש, נשאלת השאלה: האם התקיימה אי פעם בישראל (המודרנית) תרבות כזו אליה מתגעגעת לטוין? התשובה שלילית כמובן. יותר מכך: התהליך ה"מגניב המדהים שחבל על הזמן" (משפט שפירושו: שום דבר מקורי, שאינו גנוב ממקום אחר, אינו מתרחש בזמננו) העובר בימים אלה על העברית החל בעבר הרחוק, התחזק עם החזרה החילונית אליה והגיע לשיאים שאין מהם חזרה עם הקמת המדינה הציונית. באותה שחיקה, באותה גסות של התוכן, באותו הרס, ניתן להבחין כיום בכל השפות (ראו את מאמרו המפורסם של אורוול על השפה האנגלית בקישורים), בדיוק כפי שהתפוררות מדינת הלאום, שגם לה מהווה ארצנו הקטנטונת דוגמא מעולה, אינה ייחודיות לנו.

בין הקורה בישראל לבין המתרחש בעולם הרחב התקיים מאז ומתמיד קשר מעניין. כמו 19