תביאי לי ריבוק

"מתישהו בגיל תשע את מגלה את הבנים. מוצפת ברגשות והתרגשויות את עוד לא מבינה שבאותו הרגע נחרץ גורלך בציפייה אינסופית לגאולה הגברית. שנים שאת מבלה במעגלי היכרויות, כשבין לבין את צוללת לתוך רומנים מזדמנים או לשברון לב, כשמעל לכל מרחפת רוח הזוגיות האידיאלית. יש דבר כזה בכלל? האם אפשר לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה, או שזה סתם לוקש שמכרו לנו וכדאי להעיף אותו החוצה מהחיים שלנו? בין אם אנחנו רומנטיקניות חסרות תקנה ובין אם אנחנו ציניקניות מושבעות, אנחנו באמת לא יכולות להפסיק את המשחק. תמיד מחפשות ותמיד מחפשות איפה לחפש".

זהו, מילה במילה, מונולוג הפתיחה שהקריאה הקריינית שליוותה את הדוקו-סופ "דיילות" ששודר אתמול בערב בערוץ 2. בשניות הראשונות של ההאזנה לנאום הבלהות הזה התלבטתי בין הרצון להקיא לבין הצורך למצוא את השלט, מתוך הנחה שטעיתי בערוץ. הרי אמרו לי שמדובר בסרט על דיילות, ומה כל הקשקושיישן הזה על רומנים מזדמנים ושברון לב קשור לדיילות בכלל? דיילות זה לא הבחורות האלה עם הקוקו והצללית הכחולה שמטופפות על עקבים לאורך מסדרון המטוס עם עגלה כזאת כדי להגיש לך ארוחת עוף או בקר, לשאול אם אתה רוצה עוד לחמניה ולבקש ממך בנימוס אך בתקיפות לחגור את חגורת הבטיחות?

כנראה שלא. אליבא ד"דיילות", דיילות הן בחורות שנמצאות במערכת יחסים רומנטית או מחפשות אחת (גם באתרי היכרויות באינטרנט), ועל כן צריך לעשות עליהן ועל מערכות היחסים הרומנטיות - הקיימות והפוטנציאליות - שלהן סרט. בשביל מה לבזבז זמן יקר ולדבר עם דיילות על פחד טיסה, לחצים באוזניים, יבלות ברגליים, זהות ישראלית, געגועים, שורשים, חלומות, מוצרי דיוטי-פרי, שופינג בשאנז אליזה, קצת קולטורה, קצת צחוקים וסתם חוויות מבירות העולם, אם אפשר פשוט לשאול אותן איך היה הדייט האחרון שלהן או מה העניינים בזוגיות? הרי בשביל זה יש בחורות. לא חשוב מאיזו עדה ולא חשוב אם הן דיילות או לא. בשביל זה בחורות קמות בבוקר, בשביל זה בחורות מצחצחות שיניים ובשביל זה הן גם נהיות דיילות. מי יודע, אולי הן יתפסו איזה חתן עשיר במחלקה הראשונה או גוי נאה בפיק-אפ בר בניו יורק? ואם כבר יש להן חתן, הרי שהגעגועים מעשירים את הזוגיות יותר מתחתונים סקסיים ונרות ריחניים.

"דיילות" של ליאת קפלן הוא כמו "מישהו לאהוב" של ציפי ברנד, רק בלי ההצעות המגונות (ועל כן מדכא באותה המידה, אך הרבה יותר משעמם). אני, בכל אופן, את הלקח שלי למדתי. מעתה אני יודעת שאם עושים דוקו-משהו על נשים - בין אם הן רקדניות בלט, מדעניות אטום או אופטומטריסטיות - הולכים לדבר איתן אך ורק על גברים. באמת מסכנות הדיילות האלה, איך בגיל תשע נחרץ גורלן בציפייה אינסופית לגאולה הגברית. שמעתי, אגב, שיש דיילות שאצלן זה קרה בגיל שמונה!