בזמן האחרון ישנה תחייה מצחיקה לז'אנר סרטי העוקץ. יו נואו, הסרטים האלה שנכנסים אליהם ובסצינה השנייה כבר עדים לפעולת-הפשע-המתוחכם-הראשונה, עם אופציה לגאדג'טים הטכנולוגיים המתוחכמים שעדיין לא ממש ברור מה הם עושים (אבל תכף נבין) או לאיזושהי דמות סבא שמתפקדת בחלקלקות על איזה שוד (אבל תכף תתפגר), כששאר הסרט, תשעים אחוז ממנו, מהווה הכנה לפעולה האחרונה-באמת, הגדולה ביותר, שאמורה להגיע 28 דקות לכתוביות. הללו את הנוכל, או כמו שרדיוהד אומרים זאת, הריעו לגנב.
"הג'וב האיטלקי" הוא רימייק לסרט עם מייקל קיין מ-1969 ועם אותו שם. ביים אותו פ.גארי גריי, שביים גם את "יום שישי" ואת "מילה של גבר", והוא הצליח לא רע בכלל בקופות בארה"ב, עם 102 מיליון דולר שנכנסו. אולי כאן מעניין להתחיל להשוות אותו לסרט עוקץ אחר שניתז על אקרנינו לא מזמן, הלא הוא "משחקי אמון". זהו אחד מאותם מקרים בהם שני סרטים שיוצאים באותה שנה מצליחים להיות כל כך דומים אחד לשני, שלא נותר אלא להשוות ביניהם בביקורות קולנוע. בשני הסרטים יש כמעט אותו סיפור: גיבור מתוחכם שמנהיג חבורת נוכלים מתוחכמת (מארק וולברג ב"הג'וב האיטלקי", אדוארד ברנס ב"משחקי אמון"), בחורה מדהימנית שמצטרפת לצוות (שרליז תורן ב"הג'וב", רייצ'ל ווייז ב"משחקי"), ומניע-נקמה שמניע את הפעולה-האחרונה-בהחלט (שאת גילויה אפשר להשאיר לצפייה בסרט, אם תתקיים. בכל זאת, הרבה לא תקבלו).
"משחקי אמון" עסק באמני הונאה, בעוד שב"ג'ובה האיטלקית" החבר'ה הם יותר בקטע של משימה בלתי אפשרית (והם גם מחולקים לתפקידים חמודים אחד על חומרי החבלה, שני על ההאקינג וכו'). "משחקי" גם ניסה להיות יותר חלקלק מחלקלק בדרך שבה צולם ונערך, ליצור איזו אסטתיקת קול שלא ממש הצליחה לו, וכשל בצורה כואבת מאוד בבתי הקולנוע. "הג'וב האיטלקי", לעומתו, הוא הרבה יותר סרט אקשן אבל כזה שמצולם בצורה יחסית אורתודוקסית, ושבו זמנית נבדל מרוב סרטי האקשן של העת בכמות המצומצמת של האפקטים המיוחדים בהם הוא משתמש. ויש בו שתי סצינות מרדף גדולות. אחת של סירות בוונציה, והשנייה עם מיני-קופרים בתוך פקק תנועה ענקי בלוס אנג'לס. זה נשמע יותר רע ממה שזה נראה.
אחד הדברים שעוזרים בסרטי עוקץ זה דיאלוגים שנונים למחצה. גם כאן מנצח "הג'וב" בגדול, בעיקר בזכות הקאסט המרשים באמת שהוא מציג, שכולל את דונלד סאתרלנד, ג'ייסון סטאתם ("סנאץ'", "לוק סטוק"), אדוארד נורטון, סת גרין והראפר האהוב עליכם, מוס דף. ומופיע כאן גם איזה שחקן נידח בשם פרנקי ג'י, שמשחק ב"משחקי אמון" דמות כמעט זהה (ואולי כאן נזנח את ההשוואה לתמיד).
ויש גם כמה בדיחות לא רעות. באקספוזיציה המאוחרת של הדמויות בסרט, כשמארקי מארק מציג אותן לפי הסדר לשרליז (שמשחקת את בתו של סאתרלנד מה שבעצם הופך אותה לאחות של ג'ק באוור), ויש פלאשים מהעבר, מסופר שלייל (גרין), גאון המחשבים והאתנחתא הקומית, טוען כי הוא היה זה שהמציא את נאפסטר, וששון פנינג גנב לו את התוכנה כשישן. בפלאש-בק שמתאר את הסצינה מרביץ פנינג הופעת אורח מלכותית ומגלם את עצמו גונב ללייל את הדיסקט. אגב, את התפקיד שעושה גרין בסרט ביצע ב-69' לא אחר מאשר בני היל. פעם לתפקיד הגאון לקחו פרופסורים מפוזרים. הזמנים השתנו, ערגה-ערגה, והיום אנחנו מדברים על גיקים של מחשבים.
רוב הבדיחות, אגב, לא מצחיקות. ואדוארד נורטון משחק בצורה די מזעזעת. האמת היא שגם לא בדיוק היה לו דחוף להצניע בפני התקשורת את העובדה שהוא שיחק בסרט הזה מתוך התחייבות חוזית ולא מבחירה, וככה זה גם נראה. ובכלל, מדובר בסרט די טיפשי שהיה יכול להתאמץ טיפה יותר. ובכל זאת, הוא מצליח לייצר הנאה מסוימת ולא רק סבל רצוף, וזה די הרבה כשמדובר בסרט אקשן קיצי וחסר יומרות.
אגב, קבלו תשבוחת והמלצה על מבצע ימי ראשון בבתי הקולנוע של גלובוס גרופ, במסגרתו יורדים מחירי הכרטיסים (בכל ההקרנות) ל-19 שקלים בלבד.
קוט אותי וצבוט אותי
8.9.2003 / 10:53