חזק חזק ונתחזק

את "עירומים", הדיסק החדש של שחר אבן צור, צריך לשמוע בהופעה. אני יודע שזאת סתירה, כי דיסק זה דיסק והופעה זו הופעה; אבל אם אי פעם היה מישהו שהמוזיקה שלו אמורה להיות מבוצעת על במה, עם רמקולים בגובה התקרה ועם מאות אנשים שקופצים לפי הקצב – זה שחר אבן צור. לכן הדיסק המצוין שלו, שראוי לכל השבחים שיורעפו עליו, הוא רק חזרה כללית לקראת הדבר האמיתי.

הכריזמה הבימתית של שחר אבן צור תמיד האפילה על כל האנשים שהופיעו לצדו. גם בתור המתופף האנרגטי של מוניקה סקס היה ברור שיש לו את זה. העניין הוא שבאולפן, הכישרון של יהלי סובול האפיל על כל היתר. לא נראה לי ששחר אבן צור מתוסכל במוניקה סקס, אבל מצד שני לא את כל מה שיש לו להגיד הוא יכול לומר שם. נכון להיום מוניקה סקס היא להקת הרוק הטובה בארץ. אבל הרוק שלה הוא עצור קצת, מופנם, יותר לו? ריד מנירוונה. שחר אבן צור – ואת זה ראו בפעמים בהן הוא קם מאחורי התופים - רצה להתחרע.

כבר משירים כמו "180" או "גשם חזק" אפשר היה להבין לאן הוא רוצה ללכת. ועכשיו הוא מגיע לשם, עם אחד הדיסקים החזקים שיצאו פה זה הרבה מאוד זמן. שחר אבן צור מתגלה בדיסק הזה כאחד המוזיקאים המוכשרים ביותר שפועלים בארץ. הסינגל הראשון שיצא לרדיו, ששמו כשם התקליט, לחלוטין לא מייצג. לא שהוא לא טוב, אלא שבלחן שלו יש משהו ילדותי ומלא שמחת חיים, שעומד בניגוד למילים שלו-עצמו ולאווירה של יתר השירים. התחושה הכללית שעולה מהדיסק היא הרבה פחות וולט דיסני: תחושה של מלחמה יומיומית על יציבות ועל אהבה, של התבגרות והתפכחות והשתכרות, וגם של אופטימיות שאורבת ברקע אפילו כשהיא מרגיזה.

את השירים הטובים בדיסק קשה למנות, כי כמעט כולם כאלה. השיר הראשון, "2052", הוא פופ-רוק מכוסח ורומנטי, שנותן קצת תקווה שאולי כדאי לחיות כאן עד גיל שמונים. השיר הבא, "רק בן עשרים", מדבר על "האיש עם הרובה והמדים שחי חיים כפולים" – הומאז' נוגע ללב לכל הילדים שאולי ייקנו את הדיסק הזה, ושיר שמתעסק בנושא שמאז שרון בן עזר כמעט ולא נגעו בו במוזיקה הישראלית. ב"מכורבל על הספסל", השיר הבא, אבן צור הופך קצת לזאק דה לה רושה בצעקות של זעם על העולם ועל עצמו. עוד שירים ששווה לשים אליהם לב הם "דבורה", שמתחבר בצורה מקסימה ל"הדק" שאחריו, "תחת העץ שלך" הרוקנרולי, ובעצם גם כל שיר אחר. ואגב, למרות ששחר אבן צור מזכיר הרבה דברים בהרבה מקומות, הוא מצליח בסופו של דבר להיות דומה לעצמו – כלומר מספיק ברור ועצמאי כדי לא להיות כמו שום דבר אחר. אפילו לא כמו מוניקה סקס.

חוץ מלכתוב את כל השירים, אבן צור גם הפיק ועיבד את רובם. זה ראוי לציון כי הסאונד של הדיסק הזה הוא גדול ועוצמתי. אבן צור נתן לעצמו את כל המקום לעשות רוק חזק, גאה ובטוח בעצמו. גם הנגנים שלו – בעיקר שיקו פלדמן בגיטרות ויוסי חממי בבס – עושים עבודה מעולה. בימים אלה, כשכל מסיבת טכנו סוג ד' במוסך נטוש מביאה יותר קהל מהופעת רוק דרג א', כיף לראות שאנשים שעושים רוק לא איבדו את הביטחון; בטח לא אנשים שכותבים את השירים שלהם כדי לעשות אותם מול קהל. כי אם צריך לציין פגם אחד בדיסק, הרי זה שהוא נשמע קטן על המערכת. את שחר אבן צור, כאמור, צריך לשמוע בהופעה.

* שחר אבן צור - "עירומים", הד ארצי