סוטול

1. אני חיטטתי שלשום, עברתי-נברתי על איזה ארגז עתיק מהעבר, ומצאתי שם מחברת עם ציורים שלי מהגן. ג'ימי פייג' עשה את אותו דבר לפני כמה חודשים, אבל הוא מצא שם שתי הופעות של לד זפלין מ-1972. שזה שנה אחרי האלבום הרביעי שלה, בדרך לחמישי. התקופה שבה היא היתה על גג העולם. אז הוא לקח את ההופעות, שהוקלטו בלוס אנג'לס בהפרש של יומיים (אחת בפורום והשנייה בלונג ביץ' ארינה), וקימפל אותן לאלבום משולש אחד. יצא קלאסי.

“How The West Was Won", מעבר לעובדה שנותן עדות ללד זפלין במיטבה, כפי שכותב זאת פייג' על העטיפה, גם עושה צדק ומאפשר לראשונה, באיחור של שלושים שנה, לשמוע אותם נותנים בראש לייב כמו שצריך. כי עד כמה שזפלין היתה ממוקדת בהקלטות האולפן המיתולוגיות שלה, עד כמה שפייג' שיחק אותה ארכי-אדריכל מחושב ומחויב, ההופעות החיות שלהן – כך מספרים – היוו את הצד השני, המשלים והמכובד לא פחות, של המטבע; הצד שבו היתה להם ההזדמנות לקחת את רפרטואר הרוק הקלאסי, את רגעי הקסם שהם חצבו - שגדולתם הפכה אותם כיום למנוגנים מדי – ולחנטרש להם את הצורה. להפגין את הפן הפרוע, הנמרח והעיסתי של שלושת הנגנים האלה, ובעיקר של מר פייג', שבאמת, ואין מה לעשות, עומד כאן גיטרה אחת מעל כולם, ממסטלת והזייתית. עם כל הכבוד שאי פעם אפשר היה לתת לג'ון בונהם ולג'ון פול ג'ונס (וגם לפלאנט), שמרביצים באלבום הזה מפגן פשוט מדהים (וזה מרגיש לי קצת דבילי לעמוד ולהעניק להם שבחים) – פה מדובר בההצגה של ג'ימי. האיש שעסק ביצירה נונשלנטית של קלישאות שכולם שאבו מהן. שגמר בשנייה ריפים שהיו אמורים להספיק לשנה. אחד מענקי הגיטרה הגדולים ביותר שאי פעם דרכו על אפקט. ולאורך רוב האלבום הזה לא נותר אלא להיכנע ולעצום את העיניים.

הכל כאן כל כך גדול. הסאונד, אורך הטראקים, המוזיקה עצמה. זה מפלצתי. לאף אחד היום אין ביצים להופיע ככה, ואם יש לו, אז זה נראה טיפשי. יש כאן ביצועים מפילים כפשוטו של מיטב החומרים-עד-אותו-רגע של הלהקה, כולל גירסאות של יותר מעשרים דקות ל-"Dazed and Confused", ו-“Whole Lotta Love", וסולו תופים פסיכי בן 19 דקות של בונזו (בומבמלה של איש אחד). הקונספט הוא ברור – מתחילים קטעים ברצחנות, יוצאים להפסקות התחרעות של ג'אמים/סולואים/אקספרימנטליזם, וחוזרים אחרי שתיים עד עשרים דקות לסיים את השיר. ורק כדי לסבר את האוזן - זה שהביצועים יותר ארוכים לא אומר שהם לא מנגנים אותם יותר מהר (הם כן). הם נותנים בראש. ישנה אמנם אפשרות שמי שאינו ממש מכור עד התחתונים ימצא את עצמו מאבד ריכוז לרגעים בקטעי החפירה הקיצוניים והארוכים יותר, זה טבעי, אבל אין בכך מלהוריד משווי העסקה הזו.

כי מדובר כאן, בכל לשון של דיבור, באלבום חובה שמשווע לסטריאו שלכם. ולא רק לכאלה שגדלו על זפלין – אלא לכל אלה שגדלו על מוזיקה פופולרית ורוק. זהו אחד הדיסקים החיוניים האלה שסופם להיות מונחים על כל כך הרבה מדפים ביתיים. יכול להיות שיש כאן איזושהי בעיה אמנם, סוף-סוף מדובר בדיסק משולש ולא הכי זול, אבל אתם באמת חייבים את זה לעצמכם. בארה"ב הבינו את זה, וכשהאלבום יצא הוא נכנס אל המצעד היישר מהמקום הראשון. לד זפלין, בפסגת הבילבורד, מעל כל הטין-פופ, האר נ' בי של אלנבי והראפ מטאל. אני רק יכול לדמיין את כל הזקנים עם הפלאנל אצים לחנויות התקליטים. זהירות שלא ליפול.

2. וורן זיבון הוא זמר-יוצר אמריקאי שלא הכי מוכר במחוזותינו. כותב שירים ציני וייחודי, עם מאגר מעריצים קומפקטי על הגב, שהלהיט הכי גדול שלו היה “Werewolves Of London". באוגוסט 2002 אובחן אצלו סרטן ריאות. הרופאים נתנו לו שלושה חודשים, אבל הוא סגר שנה והספיק להקליט אלבום פרידה. הוא ויתר על הטיפול הרפואי בחודשים הראשונים על מנת להתרכז בדיסק, וב-26 באוגוסט, לפני שבועיים בערך, ראה אותו יוצא. ביום ראשון הזה הוא מת.

היתה לו אובססיית מוות, לזיבון הזה, הוא עסק בזה בשירים לאורך כל הקריירה שלו. וזה ידוע שאנשים עם אובססיית מוות בסוף מתים. ב-“The Wind", אלבום הפרידה שלו, הוא לא עוסק בלהתבכיין על מר גורלו. במקום זה הוא החליט לתת בראש כמו רוקר מזדקן אמיתי, ולהרביץ גם כמה שירים נוגים-עצבוביים, שיותר מדברים על אהבה, אבל מעבירים את המסר. מלא מוזיקאים מהסצינה באו להתארח באלבום הזה, ביניהם ברוס ספרינגסטין, דון הנלי וטום פטי (גם בילי בוב תורנטון עושה קולות רקע). יש גם ביצוע ל"נוקש על דלתות גן עדן".

זיבון הזה קרוע אמיתי, ויש לו קול ממש מיוחד. הוא הודה פעם שמרוב אלכוהול הוא לא זוכר איך הקליט חלק מהאלבומים שלו. ואולי נותר עכשיו להמליץ על דיסק שלו מ-1987, " Sentimental Hygiene", שהוקלט עם חברי אר.אי.אם כלהקת ליווי, ומתפקד כתיעוד שלו בשיא אונו. האלבום החדש, אלבום הפרידה, גם הוא עושה את העבודה, ובצורה יסודית ועצובה מאוד. גם למי שמעולם לא שמע עליו. זה תקליט שהוא המניפולציה הרגשית המושלמת.