מסדר הישבנים

"הרבה הומואים הם למעשה סטרייטים, אבל חלק מההומואים הם קווירים כי הם גם חושבים פתוח ולא רק מזדיינים בתחת", אומר מישל לה היסטריק לאחת הכתבות יוצאות הדופן בגיליון האחרון של מגזין הגייז "טופ". ההומו הממוצע שעולה מהדימוי שמשדר העיתון, לעומת המסר של לה היסטריק, הוא בהחלט רק מזדיין בתחת. סליחה - הוא אפילו לא חייב להזדיין בתחת, העיקר שהוא רוקד במסיבות של שירזי, לובש בגדי מעצבים, עובד בפרסום ודלוק על אילנה אביטל. בקיצור, הומו כמו שהומו צריך להיות. הומו סטרייט לכל דבר.

אין ספק שלא קל להיות מגזין גייז. לא קל להיות מגזין שמכוון אל קהל יעד אמורפי ומסועף, שהמכנה המשותף שלו לא ברור לחלוטין. האם למגזין גייז תפקיד מיני? חברתי? שיווקי? למי הוא פונה? אילו צרכים הוא אמור לספק? את אינספור השאלות שמתעוררות אפשר להשתיק בתשובה אחת פשוטה: לקהילת הגייז כמעט אין מכנה משותף, חוץ מהמכנה המשותף הנמוך ביותר, שאפשר למצוא אותו בעיקר בסטריאוטיפים - שגם אם הם משקפים במידה רבה את המציאות (ואולי יוצרים אותה), הם עדיין רק סטריאוטיפים. זה מה שקורה בדרך כלל בעיתוני גייז, וזה גם מה שקורה בדרך כלל ב"הזמן הורוד", מגזין הגייז הנפוץ במדינה. "הזמן" הוא רוב הזמן עיתון די רדוד, אבל כנראה שקוראים אותו כי זה מה שיש (וכי יש בו הרבה בחורים עירומים). כשצץ עיתון נוסף, מיד מתעורר מקום להשוואה, כשמטרת ההשוואה היא כמובן לא לבחון מי יותר טוב, אלא מי פחות גרוע.

"טופ" מוגדר כמגזין לייף-סטייל הומו-לסבי, וככזה הוא מוצא את המכנה המשותף לא רק בסטיגמות אלא גם במתכונים, טיפים לסידור הבית וכתבות על ריצה. לדבריו של העורך, אלי שרון, בניגוד ל"הזמן הורוד", מיועד "טופ" לגייז מחוץ לארון. לא עוד התחבטויות, מרורי נפש ומה יגידו השכנים. אפילו הכרומו היקר שעליו מודפס העיתון משקף את הדימוי ההומו-יאפי שמתמקד בו המגזין, לעומת אסתטיקת הגנים החצי פורנוגרפית של "הזמן הורוד". ב"טופ" אין עירום פרובוקטיבי, ואפשר בהחלט להניח אותו בגאווה על שולחן הסלון (המעוצב), אפילו אם אתה סטרייט לגמרי - בגוף או בנפש. אבל למרות היוקרה היחסית, גם "טופ", כמו כל עיתון קהילתי, מופץ חינם, כך שכל שוכני הארון יכולים גם הם להציץ אל החיים הצוהלים והשמחים שיש בהם הפקות אפנה מושקעות, דגים בכוסברה, מסיבות באמסטרדם וריקי מרטין.

הטענה היא בדרך כלל שעיתוני גייז מחולקים חינם כדי שגם מי שפוחד או מתבייש יוכל לקרוא בהם. השאלה היא אם כל ההומו-יאפים הגאים והלא מתביישים שלהם מיועד "טופ" היו משלמים עליו אם היה עולה כסף. נדמה שלא. כל הדימוי הלייף-סטיילי הזה הוא בעצם די בכאילו. אם מנסים בטעות ממש-ממש לקרוא את הכתבות ב"טופ", ומחפשים תכנים או לפחות הצהרות אופנה משמעותיות, נתקלים בפרובינציאליות ממוצעת שאופיינית לכל עיתון שמופץ חינם, גם לא כזה שמיועד לגייז, אלא סתם לתושבי קרית-אונו והסביבה. העובדה האחרונה מעלה את התהייה שמא כל העסק קיים בכלל רק בשביל הפרסומות - שזה בעצם לא כל כך נורא, כי כפי שכבר הזכרנו, המגזין כמכלול מזכיר רוב הזמן פרסומת להומו שריצה קלה כל בוקר וסושי עושים לו מה שילד וחצי וכלב עושים לזוג הטרוסקסואלי.

הקיצור, מדובר במגזין די בינוני (וזה עוד בלי לומר אף מילה על המחסור החמור בתכנים לסביים - עוד בעיה נפוצה בעיתוני גייז, שמצהירים על עצמם כהומו-לסביים ומתבררים כגבריים כמעט לחלוטין). אבל אולי זה פשוט ככה ואין מה לעשות - אולי אין באמת קהילה, אין באמת שיחה ואין באמת סיבה מלבד הקביעה (שהיא כשלעצמה אמנם חשובה): יש בארץ הומואים. אולי לעד נגזר על עיתוני הגייז להיות טיפשיים, שטחיים, לוקים בחסר ומחולקים חינם.