תותי פרוטי

שני אוספי סיקסטיז שהוציאה חברת פונוקול ב-95' נמכרים עתה יחדיו במחיר מוזל תחת הכותרת "שישים ומשהו – רוקנרול לנצח". שמעתי שהחגים מתקרבים וזאת באמת יופי של מתנה לקנות לסבתא עם תלושי החג בטאוור רקורדז. עיצוב העטיפה המכוער והקונספט הכללי מעפנים בדיוק כמו שהם היו כשהאוספים יצאו לראשונה, מה שלא אומר כמובן שאין בהם כמה שירים טובים.

האוסף "יום שישי במחשבתי - להקות הקצב של שנות השישים" מתחיל לא רע, לפחות בשביל סבתא, עם הפופ הקליפורני הקיצי והשמח של הטרטלס והפופ הבריטי השמח לא פחות של הסרצ'רז (הנציגה היחידה כאן לגל להקות המרזיביט שיצאו בסביבות 63' מליברפול) והטרמלוס. בהמשך הדרך יש כמה שירים באמת יפים, כמו להיט הסול הבריטי “Baby, Now That I've Found You” של הפאונדיישנס או “Summer in the City” של ה-Lovin' Spoonful, אבל עד מהרה משתלט על הדיסק גל הבאבלגאם המחריד ששלט במצעדים בסוף שנות השישים בגלל בני הנוער הטיפשים דאז שקנו את הזבל הזה. עורכי האוסף לא הסתפקו בזוועת הבאבלגאם "שוגר שוגר" של הארצ'יז – דמויות האנימציה המזמרות – אלא דחפו פנימה עוד שתי מפלצות מסטיק-פלסטיק דביקות מבית היוצר של קסנץ וכץ – צמד מפיקי העל של זרם הבאבלגאם: “Simon Says” של 1910 פרוטגאם קומפני ו"יאמי יאמי יאמי" (השם שאומר הכל) של האוהיו אקספרס.

הדיסק השני, העדיף מבין השניים, הוא "65-75 העשור שלא יחזור, ווליום 2" (הי, רגע, איפה ווליום 1? האם להקות הקצב היו ווליום 1?), וכהרגלם של אוספים מהסוג הוא לא מספר שום סיפור קוהרנטי על סצינה מוזיקלית זו או אחרת או על התפתחות הפופ באותם עשורים. העריכה מאוד חופשית ואסוציאטיבית, כך אנחנו מקבלים כמה להקות British Invasion, קצת גלאם, להקת מוד אחת, הצצה לסצינת הפולק-רוק האמריקאית וכו'. אבל לא נראה שלסבתא יהיה אכפת – מה, היא באה לעשות שיעורים? היא באה לעשות שמח, וזה בדיוק מה שהיא הולכת לעשות. והאמת היא שיש כאן כמה פנינים דה-לוקס של הקינקס, היארדבירדס, סמול פייסז, הזומביס, טי-רקס ועוד. אבל השוס האמיתי נמצא דווקא בתרגומים של הלהקות והשירים בעטיפה הפנימית. אני באמת לא יכולה שלא לשתף אתכם בגילוי שיש אנשים שקוראים ל”You Really Got Me” של הקינקס "אכן השגת אותי"! באותה רוח, “Get it on” של טי-רקס זה "שחק אותה", ל-Lovin' Spoonful קוראים הכפיות המאוהבות (הכפיות המאוהבות!), וחבורת הבזוקה 1910 פרוטגאם קומפני זוכה לכינוי הסקסי "חברת מסטיק הפירות 1910". שתי נקודות למי שמצליח לנחש מיהי להקת עוגת המרורים. ואם סבתא שואלת, תמסרו לה שאין ביטלס.

מצד שני, אם אתם באמת רוצים להשקיע במשפחה לכבוד החגים, תעזבו את אוספי הסיקסטיז המצ'וקמקים האלה ולכו על האוסף הכפול והבאמת נוצץ של שוקולד מנטה מסטיק, שעושה את מלאכת הנוסטלגיה כמו שצריך. האוסף כולל ארבעים שירים וחוברת מהודרת, עם טקסטים, ההיסטוריה של הלהקה, מילים חמות ממקים ומפיק הלהקה אברהם דשא פשנל, המנהל המוזיקלי מתי כספי ובמאי הלהקה צדי צרפתי, ושלל תמונות סבנטיז מקסימות של הבנות. למרות שמאז ש"אמור שלום" הפך לסטנדרט ברפרטואר של כל דראג-קווין עברית, ובשנים האחרונות הנטייה היא בעיקר לפמפם את הערך הקאמפי של שוקולד מנטה מסטיק, היה בהן הרבה יותר מזה. ולראייה, "נח" המקסים של מתי כספי הוא הרבה יותר ממגפי הפלטפורמה הלבנים של הבנות.

ברור שאגף שירי ארץ ישראל הישנה נוסח "הוי ארצי מולדתי" והקאוורים לשירי הצ'יזבטרון שעשתה הלהקה ביחד עם אריק לביא הם לא בשביל כל אחד, אבל הם הכרחיים לאוסף שבאמת מוכיח את הוורסטיליות של להקת הבנות העברית המובילה, שנעה בקלילות בין השירים היווניים של מאנוס חדג'ידאקיס ("בת אצילים", "יש לי שמש", "היתה לי אהבה") למקצב הסמבה ("מכת שמש" מביא לכם צחוקים בקצב הסמבה). המאזין יותקף בגלי נוסטלגיה למשמע "שוקו חם" הזכור כפתיח ברשת ג', ובגלי צחוק לנוכח "סרט הודי" שאת מילותיו ("שם בוכה ברבוטה ולבבה קפוטה") כתב דן אלמגור. גדולתן של שוקולד מנטה מסטיק היתה ביכולת לשלב יכולות ווקאליות מרשימות עם הומור בריא ולוק מגניב, שזה פחות או יותר מה שגם בננרמה והספייס גירלס ניסו לעשות שנים מאוחר יותר (שימו לב כיצד שמות שלושת הלהקות לקוחות מעולם המזון). במונחים מקומיים ירדנה ארזי, לאה לופטין ורותי הולצמן עשו את זה בגדול, חבל רק שהן לא מוכנות לגלות מי המנטה, מי המסטיק, מי השוקולד.