האנרכיסט מת מצחוק

בזמן מיתון, אן.אם.סי מצאו דרך לצמצם נזקים. הם החליטו להשיק סדרה חדשה, "פלסטלינה", שבמסגרתה יוזמנו מוזיקאים מקומיים לקחת קטעים מרפרטואר החברה וללוש אותם מחדש. ברמה המופשטת זה לא רעיון רע – אמנם קצת מעלה גירה, אבל לפעמים המגבלות החומריות דווקא גורמות לרוח לעלות גבוה יותר. עבורי, בתור חובב רמיקסים וקאוורים, היתה כאן אפילו הבטחה גדולה.

הציפייה גדלה אפילו יותר כשגיליתי שעל הדיסק הראשון בסדרה אחראים שרון בן עזר וחיים פרנק אילפמן, הגלגול הנוכחי של פוליאנה פרנק. מאז "אין לבחור" שרון בן עזר היא מבחינתי אלילה, ושום דבר שהיא תעשה לא יוכל לשנות את זה. יחד עם דורלקס סדלקס היא פרנסה את הכעס של הרבה ילדים אנרכיסטים שלא רצו ללכת לצבא, ויחד עם מיכל ספיר גרמה לילדים האלה לחוש עצובים, בודדים ובלונדון. אחר כך אנחנו הלכנו לצבא והיא באמת נסעה ללונדון, וחזרה לא מזמן עם "אחרי הציונות על שפת הים" ועם המון אנרגיה לתת לכיבוש בראש. כל אלה גרמו לי לסקרנות והתרגשות לקראת היצירה החדשה שהיא חתומה עליה. מה רבה היתה האכזבה לגלות דיסק שמכוון לפלייליסטים של אפטר אוורס בגלגל"צ ולטעמה המוזיקלי של דודה ניצה מפתח תקווה.

מילא שיתוף הפעולה עם הטריק המסחרי של אן.אם.סי. התקופה קשה וכולם צריכים להתפרנס. אבל מכאן ואילך הביצוע הכושל נמצא כולו באחריותם של בן עזר ואילפמן. בדיסק יש עשר רצועות, שלפחות מחציתן הן בעיניי בחירה תמוהה שלא מצדיקה את עצמה בהאזנה. אני מניח, לצערי, שהשניים בחרו שירים שהם אוהבים או לפחות כאלה שמעניינים אותם. ואם כן, מה עושה כאן "שער הרחמים" של מאיר בנאי, השיר שליווה את טקס סיום הטירונות שלי? זה השיר שעושה את זה לאשה שכתבה את "גיבור צבא ההגנה"? ומה הם ניסו לעשות עם "לומדת לעוף" של דנה ברגר? הרי זה שיר ששום רמיקס בעולם לא יציל אותו, גם לא הפאנק הלאונג'י של פוליאנה פרנק.

גם רוב הקטעים האחרים בדיסק לא מצליחים להמריא. הקו המוזיקלי הוא די אחיד – מין צ'ילאאוט עם נגיעות של גרו?ב מדי פעם, שאמור כנראה להצטבר לכדי דיסק אווירה פוסט-ציוני. אבל למרות שבן עזר ואילפמן בהחלט יודעים את העבודה מבחינה מוזיקלית, בדרך כלל הם לא מצליחים לתרגם את זה ליצירה מעניינת שנותנת לקטע המטופל ערך מוסף. מהכלל הזה יש שני יוצאים: אחד מהם הוא cut & paste משעשע של "אריק" לשלומי שבן, עם יותר בי.פי.אם מאשר ביתר השירים ועם יותר כיף. השני הוא רמיקס ל"נואיבה" בביצוע חווה אלברשטיין, שמשמר את התחושה של השיר המקורי אבל עוטף אותו בגיטרה אקוסטית ובסאונד חמים.

תמוה במיוחד בעיניי הוא הקטע שחותם את הדיסק, מיקס בין "אין לי ארץ אחרת" של גלי עטרי ל"החופש" של פוליאנה. החיבור הזה לא עובד גם ברמה המוזיקלית, אבל ברמה התימטית הוא צורם עוד יותר. במשך כל ההאזנה לדיסק קשה להשתחרר מהתחושה העמומה שמשהו מאווירת הלא-נפסיק-לשיר דבק גם בפוליאנה פרנק. במשך שנותיה בחו"ל שרון בן עזר היתה בעיניי גולה פוליטית, אשה שהרגישה שכאן אי אפשר לחיות וליצור כי האדמה מקולקלת. החזרה החלקית שלה לכאן נובעת מן הסתם מתחושה שהיא בכל זאת קשורה למקום הזה, אבל האזנה להצהרת הנאמנות – ביקורתית אמנם, אבל קצת פשטנית – שבקטע האחרון גרמה לי לצמרמורת של מבוכה. אני יודע שהקטע הזה, כמו הדיסק כולו, לא ממצה את מה שיש לשרון בן עזר להגיד. מוזיקלית ופוליטית היא עשתה ועושה דברים הרבה יותר מעניינים, אפילו בתחום הקלאסיקות הישראליות, ולראייה הביצוע החונק לשיר הרעות. אבל דווקא בגלל זה, לקום יום אחד ולגלות את אלילת נעוריך עושה שרה'לה שרון, זו חוויה מערערת. אם זה יכול לקרות, אז באמת שום דבר כבר לא בטוח.