פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החתיכה החסרה: מצב הציור

      מורן גודס הלכה לבדוק את מצב הציור בשלוש תערוכות חדשות, והיא נעה בין אמונה שלמה לאתאיזם

      "LAMENTI" - יצחק ליבנה בגלריה זומר

      "Its not over till the fat lady sings" הוא הפירוש הסלנגי לתחושת ה-Lamento (ברבים: Lamenti) - רגע הקטרזיס באופרה, הרגע שאוצר בתוכו את הרגש הגדול ביותר ויחד עם זאת את תחושת הנגמרות שלו. יצחק ליבנה הוא צייר, והוא מעלה בפנינו את אופרת הציור. זהו ציור מפוכח המכיר בפוטנציאל ה"למנטיות" שלו.

      החלל בגלריה זומר מחולק לשלושה חדרים. כל חדר מכיל שיר קינה ויחד הם מרכיבים תימה אחת משותפת: בחדר אחד הנשימה נעצרת - חמישה ציורים שהקפיאו את רגש הנשגב, ומותירים אותנו עם תחושת המלאות והדרמטיות מחד, ועם הקיפאון החונק מאידך; בחדר השני ליבנה מפרק את מאחז העיניים של הקיטש ותופר אותו יחד מחדש, כך שגם ורד אדום, מפוענח, מצליח לעבוד עלינו; בחדר השלישי, סימולקרות: גלידריה ומסעדה הנושאת את השם הקסום "אטלנטיס" - מקום שלא קיים הופך כאן להיפר-מציאות, יחד עם ארבעה ציורים נוספים שבכל אחד מהם מתוארת סצינה רומנטית וקטסטרופלית בעת ובעונה אחת. הציור "ספינה טובעת", למשל, מציג את היופי שבחורבן. בתערוכה רגישה וחכמה, שלוקחת אחריות על כל משיכת מכחול בה, ליבנה מצליח לחשוף בפנינו את ה"למנטו", על כל הרגש והזיוף שבו, וממשיך אותו עד לרגע החרדה, בו הגברת השמנה כבר לא שרה.

      "יש פרחים" - תערוכה קבוצתית בגלריה קו 16

      בקומוניקט התערוכה מנסחת האוצרת, גליה יהב, מניפסט ארוך ומרתק על בחירתה בנושא הכה בנאלי, שמרני ולעוס: פרחים. הפרח, כדימוי שהפך כבר למזוהה עם מדיום הציור, אמור היה להעלות שאלות מרתקות הנוגעות לרלוונטיות שלו לאמנות היום ולפתוח מרחב חדש לדיבור על דימויים נדושים ומושרשים, שאנחנו מקבלים היום כמובנים מאליהם. יהב אכן מביאה כל זאת במאמרה - אין עבודה שלא מנומקת כהלכה ומקבלת את צידוקה בטקסט, הכל תפור ומהודק מכל הקצוות. יכולת הכתיבה הווירטואוזית של יהב מעולם לא הוטלה בספק, אך האם ישנו צידוק להקים תערוכה על מנת לחזות בכך?

      התשובה היא לא. התערוכה מורכבת מעבודות ישנות וחדשות של אמנים צעירים וצעירים פחות, קאנוניים ומוכרים פחות, כאשר החוט המקשר בניהם הוא הפרחים ביצירתם. התוצאה לא מצליחה להעלות על נס את המוטיבציה של יהב ולהתעכב על השאלות המעניינות והרלוונטיות שהציבה על סדר היום האמנותי, אלא מרדדת את העבודות ומחזירה אותן למקום המסורתי והשחוק אותו רצתה לשבור. בסופו של דבר אנחנו נשארים עם פרחים ותו לא.

      "ציורי לילה" - אריק מירנדה בסדנאות האמנים

      תערוכתו של אריק מירנדה הזכירה לי את ספר הילדים "החתיכה החסרה". גיבורו הוא עיגול שחתיכת משולש חסרה בו, וכך הוא מסתובב ושר: "יצאתי למצוא חתיכה שחסרה לי, חסרה לי פשוט חתיכה, אז תרמיל על השכם, ממרח על הלחם, למצוא לי ת'חתיכה". כשהעיגול מוצא את החתיכה החסרה הוא מוותר עליה, כי הוא מבין שלא יוכל להמשיך לשיר את שיר החתיכה החסרה כשהיא חוסמת את פיו.

      מירנדה רוצה לצייר ומוותר על הציור. הוא מציג רישומים עדינים, נשיים, אווריריים, כמעט בלתי נראים. מירנדה מייצר את המניפולציה וחושף אותה בה בעת. הוא רוצה שנתרגש ומראה לנו שאנחנו מתרגשים מהכלום. הרישומים יוצרים תחושת אינטימיות מחד ומדגישים את ניכור המדיום מאידך. הם תלויים על ניירות קטנים, לבנים, בגודל A4, כמעט מתמזגים עם הקיר, קיטשיים להפליא בצבעוניותם (טוש כסף עדין עם הבלחות של צבע אדום עז) ויוצרים מקצב מונוטוני ביניהם. התוצאה דומה להאזנה לשיר פופ רך, ולא בכדי. יעקב מישורי מתאר בקטלוג התערוכה את מירנדה כאמן פופ-מיוזיק: "קל לפזם אותו וכוחו נשען דווקא על חוסר מקוריותו". מירנדה הוא אתאיסט, הוא מראה ששום נחמה לא מחכה לנו בקרן הרחובות ריקנות ולא כלום, והדבר היחיד שאפשר לעשות הוא ליהנות מהקיטש עד שייחשף כאחיזת עיניים.