מדחיקי השוויון

ככל שמלחמת שלוש השנים האחרונות הולכת ומסתחררת אל תוך עצמה, כך הופכת הפנטזיה על גירושו של יאסר ערפאת ליותר ויותר מפורטת. בתחילה הסתפקו בגירושו המנטלי ("הוא לא רלוונטי") ובבידודו הפיזי בבניין חצי הרוס בלב רמאללה. בהדרגה החלו להישמע קולות מאגף ימין שהציעו באופן מופשט להרחיק אותו באופן קונקרטי. הקריאות הושעו לזמן מה לאחר שארצות הברית הקימה את ממשלתו של אבו מאזן, רק כדי לחזור עכשיו ממקום מרכזי יותר ובגיבוי הצהרות של גורמים מדיניים לפיהן "ארצות הברית אינה שוללת את גירוש ערפאת".

מה עומד מאחורי התביעה הסיזיפית הזאת, שחוזרת על עצמה בכל ראיון רדיו של ליברמן או תדרוך אוף-דה-רקורד של שר הביטחון בו הוא מודיע על עמדתם של הגורמים המדיניים? חלק מהדוברים, יכול להיות, באמת סבורים משום מה שאם יאסר ערפאת ישהה מחוץ לגבולות הארץ יחול איזשהו שינוי לטובה ביחסי ישראל עם הפלסטינים. אחרים פשוט רוצים לדפוק את המניאק, ואם כדור בראש בפרדס אי אפשר כרגע (ועם אפי איתם הסליחה), אז לפחות שייצא להתאוורר באחת מבירות העולם הערבי. אבל הנימוקים הרציונליים האלה, כמו אחרים דומים להם, לא מצליחים לחפות על תשוקה ראשונית יותר; דחף לא נשלט להרחיק אותו, להעיף אותו, לשלוח אותו לקיבינימאט.

אומר כבר: מעט מאוד אנשים, והח"מ אינו נמנה עליהם, יצטערו אם נשיא הרשות הפלסטינית יודיע מחר על פרישה. אני לא יודע אם "סיים את תפקידו ההיסטורי" זה התיאור הנכון, אבל כבר זמן רב ברור שערפאת לא עוזר לאף אחד בסיפור הזה, לא לישראלים ועוד פחות לפלסטינים. האדם היחיד שעדיין מאמין שהראיס הוא דמות חיובית חגג שלשום ב"צוותא" את יום הולדתו השמונים. כבר נאמר שהתמיכה שערפאת זוכה לה בדעת הקהל הפלסטינית דומה בהרבה מובנים לתמיכה ששרון זוכה לה בדעת הקהל הישראלית, וששניהם רוצים לשמר את אזרחיהם במצב מצור מתמשך שמלכד אותם סביב המנהיג. אבל לתשוקה הישראלית להעיף את ערפאת מכאן יש קשר רופף בלבד עם עובדת היותו מנהיג גרוע. לדעתי מדובר במשהו עמוק הרבה יותר, משהו שנוגע לעצם הקיום שלנו פה ולמנגנוני ההגנה שמאפשרים אותו.

סקר שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפני כשבועיים יכול להאיר מזווית לא שגרתית את המקורות הנפשיים הקולקטיביים של תשוקת הגירוש. 83 אחוז מהישראלים, כך מסתבר, מרוצים עד מרוצים מאוד מחייהם כאן. על פניו, זה נתון מפתיע; כולנו הרי יודעים איפה אנחנו חיים. אבל כשחושבים על זה טיפה, זה הכי טבעי: מישהו באמת מסוגל לחיות במקום כמו ישראל תוך הכרה מתמדת בעומקו, צבעו וניחוחו של החרא? בדיוק בשביל זה התפתח בנפש האדם מנגנון מתוחכם ויעיל, מנגנון ההדחקה. רק בעזרת ההדחקה אנשים כאן מצליחים לקום בבוקר, לאכול תוך כדי קריאת עיתון, להיכנס לאוטובוס בדרך לעבודה, לעבוד תמורת שכר שנוגע במינימום, לקנות בסו?פר באשראי על חשבון האוברדראפט, לסגור את היום בשעה-שעתיים מול הטלוויזיה ולקום ביום הבא בשביל לעשות את הכל שוב. אם היינו נותנים לאירועים לחדור אלינו, חצי מהאנשים היו יושבים בבית משותקים מחרדה והחצי השני היו יושבים בבית מתוך הבנה שאין שום סיבה לצאת ממנו. בקיצור, הסיבה שהחיים כאן ממשיכים היא בדיוק הסיבה ש-83 אחוז מהאזרחים מרוצים עד מרוצים מאוד מחייהם. והיא גם הסיבה שיש אנשים שכל כך בוער להם לגרש את ערפאת.

שי גולדן כתב כאן פעם, במאמר מאלף, שחלק מהסיבה שאנחנו שונאים את ערפאת היא כי השלכנו עליו את מה שאנחנו שונאים בעצמנו, ובעיקר את דימוי היהודי הגלותי שערפאת בצורתו החיצונית אכן מגלם בהצלחה. אבל ערפאת מגלם הרבה יותר מזה; הוא מגלם גם את סך כל הפחדים, השנאות והטראומות שיש לישראלים משנים של מאבק פלסטיני מזוין. האמת היא שכאן לא צריך לכתוב ערפאת אלא "ערפאת", שכן ברמה העמוקה האיש עצמו כלל אינו משנה. "ערפאת" הוא דחליל שלא משנה איפה יוצב, הוא ימשיך לאיים על התודעה הקולקטיבית הישראלית. והתודעה הזאת, כאמור, לא אוהבת להיות מאוימת. היא אוהבת לשבת בשקט ולשתות קפה, לראות "כוכב נולד", מקסימום לתת לצה"ל לנצח. זאת הדרך שלה לשמור על השפיות. זה מה שכל כך עצוב במצב שאנחנו נמצאים בו: ככל שמה שקורה בחוץ נהיה יותר קשה, יותר זוועתי, יותר בלתי נתפש, ככה ההסתגרות של כל אדם בד' אמות של הדחקה הופכת להרמטית יותר. יאסר ערפאת, במה שהוא מייצג, מפריע לשקט הנפשי של ישראל. לכן התשוקה הליבידינלית כמעט להעלות אותו על טיל.

אבל כאן נכנס טוויסט בעלילה: אני לא יודע עד כמה אלה שרוצים לגרש אותו באמת רוצים לגרש אותו. אני חושב שחלקם לפחות רוצה בעיקר להמשיך לרצות לגרש אותו, בכל פעם יותר. בתור דחליל, ערפאת מרכז אליו הרבה מהתסכול והכעס שיש לישראלים על הפלסטינים, ומכיוון שנוח יותר להאשים אותם אז גם על המצב בכלל. מתוך החדר וחצי שלו במוקטעה ערפאת נתפש כאחראי ראשי למצב שהגענו אליו, וזה בכלל בלי קשר למה שהוא עשה או לא עשה בפועל (נושא שנמצא במחלוקת ושאינו מעניינינו פה). אם הוא ייעלם, חס וחלילה, יהיה זה כאילו הוסרו מחסומי ההדחקה העיקריים של התודעה הישראלית לגבי המצב. דווקא בגלל ש"ערפאת" נתפש כמייצג של כלל הטראומות הקשורות בסכסוך, הוא עוזר להסתיר ולהעלים הרבה סיבות אחרות שקשה הרבה יותר להתמודד איתן. את ערפאת אפשר תמיד לשלוח לשחות בחזרה לטוניס; אבל מה אפשר לעשות עם שניים וחצי מיליון איש שגם הם לא שמחים שהישראלים גירשו אותם מחלק אחד של ארצם ומחזיקים אותם במצור בחלק אחר? אם ערפאת ייעלם, ייעלם גם צינור הניקוז של הפחד הישראלי מפני הפלסטינים. בלעדיו יהיה פה הרבה פחות ברור ולכן עוד יותר מפחיד.

כך שערפאת משמש בעצם לפעולת הדחקה כפולה: ברמה הקרובה לפני השטח הוא הדבר שצריך להדחיק, מכיוון שנוכחותו בתודעה גורמת לסדיקת מעטה הביטחון שכולם משר הביטחון ומטה רוצים להשרות על התודעה הישראלית. ברמה העמוקה יותר, הוא בעצמו עוזר להדחיק את העובדה שלא יאסר ערפאת נלחם בנו, אלא העם הפלסטיני. ושלא ערפאת הוא זה ש"לא רוצה שלום", אלא העם הפלסטיני שלא מוכן להסתפק בפחות מהשוויון המלא שלא הוצע לו מ