11 בספטמבר הוא לא רק תאריך נהדר לטוס בו במחירים זולים או להחליט על גירוש ערפאת. הנה, בחמישי האחרון שוחררו לבית הקולנוע שישה סרטים חדשים, וביניהם "28 יום אחרי", שמתכתב בסיבובית עם החזון האפוקליפטי שהוצע לנו לטעימה לפני שנתיים בדיוק. סוף העולם. באחת הסצינות בפתיחת הסרט מסתכל ג'ים, הבחור הצעיר שנותר לבדו בלונדון הנטושה, בלוח מודעות א-לה ספטמבר 2001, ובו תמונות של נעדרים, הורים, בנים ואחים.
במציאות של הסרט, גם האנשים שתלו את המודעות לא שורדים. יותר מכך, כולם הופכים למעין זומבים משלוחי זעם ורסן, שכל אחד מהם הוא הנשא הנושא והנשוא של וירוס שהכחיד את אוכלוסיית בריטניה, ולפי הסיפורים גם את כל העולם, וזאת תוך חודש מעובר. ג'ים (סיליאן מרפי היפיוף) היה עסוק בלהיות בכומה בכל הזמן הזה, כך שהוא החמיץ את כל הכיף. כשהוא מתעורר, הוא מוצא את עצמו בעיר ריקה.
ומה זו אם לא נקודת פתיחה מעולה לסרט. העובדה שמדובר במיזם של דני בויל, האיש שהביא לכם את "טריינספוטינג", "אחים לרצח" (וכן, גם את "החוף"), רק הקפיצה את ההייפ המאודה של הסרט הזה. והאמת היא שהוא נראה נהדר. רובו צולם במצלמות דיגיטליות, כדי לזרז את זמן ההתברברות על הסטים של הרחובות הסגורים בשעות המוקדמות של הבוקר של לונדון, והתוצאה פשוט דליקטס. לאורך כל הסרט, ובעיקר במהלך שיטוטיו המוקדמים של ג'ים, מופגן צילום ששווה לבדו צפייה בלתי תלויה. המיומנות ההיסטרית של בויל על מושכות הבמאי הופכת את "28 יום אחרי" לקולנוע שפועל על כל החושים.
הבעיה היא שלבויל, ולאלכס גרלנד שכתב את התסריט (אחראי גם ל"החוף"), אין יותר מדי מה להגיד. זה לא אמור להיות ברוך כזה גדול בסרט אימה שגרתי, אבל "28 יום אחרי" הוא כמובן לא אחד כזה, והוא משדר מתחילתו ועד סופו כאילו יש לו איזה מסר לפרגן. חבל, כי חצי המסקנה הלא אפויה שמודבקת כאן (משהו בסגנון של הקבלה והיפוך בין היצורים הפראיים וחסרי האינטליגנציה לבין בני האדם "הרגילים" והאנושיים) סוחפת את הסרט לכיוונים הרבה פחות מעניינים, מרוקנת את הדמויות וגורמת להן לנוע בצירים מטופשים שמטרתם רק לקדם את העלילה, וכובלת את כל הסיפור לקונספציות תסריטאיות הוליוודיות שבכלל לא במקום.
ומסתבר שלסרט יש שני סיומים. לא שזה עקרונית כזה שוס עילאי הרבה סרטים מכינים לעצמם כמה אופציות מילוט, ולעתים קרובות ניתן להיתקל בהן בדי.וי.די עמוסי כל טוב רק שב"28 יום אחרי" בוצע מהלך קצת יותר קיצוני מזה. אחרי שהסרט היגר להקרנות בארה"ב, שם הלך לו לא רע בכלל מבחינה קופתית, נוצר איזשהו באזז שמדבר על כך שהסוף של הסרט מסריח וחיובי מדי. בתגובה החליטה חברת ההפצה פוקס סרצ'לייט להדביק בתקדימיות את הסיום האלטרנטיבי אחרי הכתוביות. זה הפעם הראשונה בהיסטוריה שעושים דבר כזה, בטח אחרי שהסרט כבר יצא לבתי הקולנוע, וזה יצר איזשהו דיבור של המפיצים על אודות "סרט אחד עם שני סיומים" שרק מחזק לטעמי את הטענה שבויל וגרלנד נתקעו בכתיבה לסחרור של חוסר החלטיות וקוהרנטיות עצמית מוגבלת.
אני, אגב, לא ראיתי את הסרט בבית הקולנוע בארץ, כך שאני לא יודע אם קיבלו פה את העותקים שכוללים את שני הסיומים. אשמח לאינפורמציית תגובות משלימה בנושא. ובכל מקרה, מדובר בסרט מומלץ בהחלט. מקרה קלאסי של לא כל כך נהנה ממה שאין לו להגיד, אבל נהנה מאוד מאיך שהוא אומר את זה. אישית, נראה לי שהיה יותר נחמד אם פשוט היו ממלאים את כל השעה וחצי בשוטים היפים של ג'ים והעיר הריקה. אני די בטוח שהיה להם מספיק חומר גלם.
אחרון סוגר ת'אור
14.9.2003 / 11:06