ליל כל הקדושים

מומחית לקדושים נוצרים מגיעה לעיירה קטנה בצפון שוודיה ומרצה לקהל אטום ומשועמם על חיי הקדושים ועקרון ההקרבה למען האל. בסוף ההרצאה – שהיא נושאת בעיקר למען עצמה – לוקח אותה גבר מסריח שהיא לא מכירה, אוסף אותה בטנדר ישן ומסיע אותה לחווה נידחת, שבה תגור, תכתוב, ובעיקר תעסוק באינטריגות משפחתיות. כל ההתרחשויות האלה, פלוס העובדה שנהג הטנדר גוסס מסרטן, ושיחה קצרה על מהות הסבל, המוות, האל והרחמים, מופיעות בחמשת העמודים הראשונים של הספר, ומסכמות לא רע את האווירה שהוא משרה.

ואכן, "מתיקות" (הוצאת כרמל) של טורני לינדגרן הוא ספר מטריד ומוזר. ברובד הגלוי, הסיפור די פשטני. הגבר הגוסס שאסף את המרצה לביתו, ואחיו (הגוסס גם הוא) המתגורר בבית הסמוך, מחכים כל אחד למות השני. זאת תוך שהם חושפים בפני המרצה את עברם המשפחתי האפל ובעיקר את מחלותיהם, ונאבקים על חמלתה ולבה. נסיונות אקראיים של הסופר להפוך את הדמויות בספרו לבשר ודם נראים מגוחכים. כך, למשל, טוען האיכר הקשוח שאין לו רגשות, וכאשר הוא בוכה הוא משתמש בקלישאה המוכרת לעייפה: "העיניים שלי כואבות, בגלל זה הן אדומות ודומעות". הממ...

ברובד האלגורי עוסק הספר כולו בשאלה של סבל וכפרה על חטא. מבחינה מסוימת, האחים מספקים לחוקרת הקדושים את החומר האנושי שיבסס את מחקריה, בעוד שהיא מספקת להם עמדה של מומחית או בוררת לענייני קדושה. ואכן נראה ששני האחים משתתפים בתחרות "האח הסובל ביותר", כאשר כל חייו הבוגרים של האח הגדול, זה שבביתו היא גרה, עומדים בסימן של הסתגפות וכפרת עוונות. האח השני, המתבודד גם הוא, מתואר כחווה את מנעמי החיים באופן מוגזם דרך אכילה אובססיבית של דברים מתוקים – ומהווה למעשה תמונת מראה (סובלת ומתייסרת אף היא) של הסתגפות האח הראשון.

אך האלמנטים המרטיריים – הבאים לידי ביטוי הן באורח חייהם של האחים והן בסמלים נוצריים השזורים לאורך הסיפור – אינם הופכים את האחים לקדושים, אלא רק למעונים. לא ברור אם לינדגרן סוגר כך חשבון עם מיתוס הקדוש המעונה שבנצרות או שבנסיונו לשלב בין ריאליזם לסימבוליקה הוא יצא קירח מכאן ומכאן. הסבל בספר הינו כמעט מטרה בפני עצמה, דרך חיים שהתנתקה כמעט מכל ניסיון להתמודד עם חטא קדמון. גם אם הסבל הוא למען כפרה כלשהי, הרי שאין כאן ניסיון לסבול במקום האנושות, כמו במיתוס הנוצרי, אלא דרך פתטית למדי להצדקת טעויותיהם, קנאותיהם ושנאותיהם של האחים.

מבחינה זאת, הספר נופל בין הכיסאות. אולי היה לינדגרן קרוע בין רצונו ליצור אלגוריה דתית מתוחכמת (באחרית הדבר מאזכרת המתרגמת גם את סיפור קין והבל כמקור סימבולי אפשרי), לבין היסחפותו הריאליסטית בעקבות הדמויות שיצר. אך התוצאה הספרותית מבלבלת, שכן היא שוללת מהספר אמירה מגובשת או סיבה טובה לענות את הדמויות בייסורים משונים.

בחלק הפנימי של כריכת הספר (כמו גם באחרית הדבר) מצוטט לינדגרן כאומר שברגע שהוא ממקם דמויות סבירות במיקום סביר, הן מתחילות להתנהג בצורה משונה ו"נמלטות בחרפות ובגידופים מן הרומן שתכננתי לכתוב". זו פתיחה מסקרנת, אבל כאשר תחום העיסוק הוא כפרה, סבל ומחלות ביזאריות, נראה שאין פלא שהדמויות פועלות בצורה פרוורטית ומנסות לדחוק את גבולות הסיפור עד שהן נמלטות ממנו. זה מה שאומנו לעשות.