פוסט טראש

יואב, אם כן. והשמחה רבה ומניאק מי שלא מפרגן ולא מחזיק אצבעות לזוג המוזר: שיצליח לשגשג ולהגיע לקרבה אינטימית של יותר מנשיקה מרופרפת, ליותר ממפגש מזויף לאור מנורות קלושות, בין זיפים מסוקסים לשפתיים שנצבעו בצינור מכבי אש. ובכלל, "קחי אותי, שרון", יותר משהוציאה את מדינת ישראל מדעתה, הוציאה אותה משיווי משקלה התרבותי, אבל על זה כבר נכתב הכל ולא ננדנד, שהרי מיד נואשם בשוורדיות.

ובכל זאת, צריך להתייחס לבחירתה הצפויה להדהים והמפתיעה בטירוף בעיני עצמה של שרון בדוגמן המינוף העצמי – יואב שוורד. לנגד עינינו, ובאיטיות בלתי נסבלת, רקחו אמש עורכי "קחי אותי, שרון" מה שהם בוודאי מחשיבים לספין טלוויזיוני מבריק – הצגתו של יואב שוורד כאביון נגזל, כקורבן טראגי של הנסיבות וכגוזל מפרפר שנפל ברשת החשיפה שלא ברצונו. מגוחך.

"אמרו שהכל מכור וידוע מראש", הטעימה שרון באוזני אקי אבני – שהוא ללא ספק השחקן בעל מנעד היכולות הגדול בישראל כרגע: רגע אחד הוא טרוריסט ערבי בעונה השניה של "24" ובמשנהו רות וסטהיימר מסורסת ב"קחי אותי, שרון" – והתכוונה לכך שמן הרגע הראשון היה ברור כי הפוטוגני בין המועמדים יזכה במה שרן תלם מגדיר כ"ליבה של שרון". ולכן, ובאיפכא מסתברא, החליטה, כנגד כל הסיכויים, ותוך ידיעה כי היא שמה את נפשה הטלוויזיונית בכפה, לבחור דווקא במיניאטורת המודל הגברית. ובכך הוכיחה כי לא משנה כמה צפוי יהיה אדם בעיניכם, תמיד יצליח להפליא ביכולתו לעשות את החזוי מראש.

ולא זאת היא בלבד: יואב עצמו נכנס לדמות הקורבן וקונן מרה כי בחודשיים האחרונים הפך לבובת הוודו החביבה על עיתונאים ועל הציבור ולא היה אדם בישראל שלא התקלס בו וניאץ אותו. ועל כן, כשהתמוטט מרה, קרס בדמעות לזרועות הבמבוק המסוכרות של שרון והודה לה על ההזדמנות שנפלה בחלקו וכו', הצטייר בעיני עצמו כלב אמיץ, כגירסה הפוסט טראשית לגולם שקם על מפתחי התוכניות בקשת וזכה בנערה. שהרי שוורד עמד כחזית בצורה, כטוקבק אנושי, בפני הביקורת הציבורית שהטיחו בו מבקרים ועיתונאים ואפילו הרהיב כתוב והגיב למאמרה של שהרה בלאו ב"תרבות מעריב" כנגד אובסס האלוזיות המקראיות שלו, משהו בנוסח "התנ"ך שייך לכולנו". אלא ששכח להזכיר לעצמו כי הביקורת נגדו לא היתה ביקורת כלל וכלל, אלא יותר משיכת חוטם כלעומת יציר כפיו של מדיום שלוקח עצמו הרבה פחות ברצינות מהדמויות שהוא הופך לממשיות.

על שרון עצמה אין טעם להכביר מילים. אלו העיניים הרואות: מדובר בקציצה תפלה, שגם אם לרגע קלוש נהנתה מאשליית פוטוגניות בתוכניות הראשונות, הפכה, ככל שהתארך זמן המסך שלה, לערימת מניירות בלתי נסבלת, לפארודיה על גומות חן ולדוגמה כי איפור מודגש מבגר בני אדם בצורה קיצונית. נוכחותה של אמה על הסט רק שכללה את נבואת הפלצות של מראה בעתיד. אבל נניח לה, באמת.

דווקא הבחירה בגדי, אילו היתה מתממשת, היה בה כדי להוסיף ויץ שנון לגוש המוקשה של שביעות הרצון העצמית של "קחי אותי, שרון". שכן גדי, על 203 סנטימטריו, נראה כמי שאינו מתעניין כלל בתוצאות התוכנית וגם כשפעה משהו לעברה של שרון, שהיה עלול להישמע כמשפט חיזור חמדמד, מיד חזרה בו שפת גופו ואמרה: "לא שם זין, לא עליך ולא על הצופים בבית. אני כאן רק כדי להיות בטלוויזיה". ואמנם, זו הגישה הראויה להתמודד עם "קחי אותי, שרון", שהפכה למדגרת רייטינג עבור קשת ולמקפצת סלבריטאיות זוטא עבור המשתתפים בה – לכל הפחות ארבעה: רודריגו, יואב, גדי ושרון. אלא שאם שרון, יואב ורודריגו עושים רושם של מי שמתכוונים לחלוב את עז התהילה עד שדם יצא מעטיניה, נדמה כי גדי יהנה מהפרסום מבלי להצטרף לצוות אירוח במלון אילתי ויסתפק בהעשרת רפרטואר הזיונים שלו מאות מונים. גם זו דרך לאבד את הבתולים.

הפרק האחרון, כצפוי ובמיטב המסורת, היה ארוך עד לזרא, משעמם להתפקע ומביך בדרך בה עשה שימוש בכל טכניקה שפלה וירודה אפשרית כדי למשוך את הזמן עד לרגע השיא, שהיה, גם הוא, כצפוי, אנטי קליימקס מזעזע של קיטש ובנאליות. כמה סמלי היה שבתפר בין תחילת משפטה של שרון לבין המשכו ניתרו אל המסך פניו של יאיר לפיד, עוד דמות שנדמית בדיונית, שעמד צופה אל תהום פעורה מול קבוצת קופצי באנג'י ודיבר בשבחו של סיכוי ללא סיכון, או משהו בדומה. מאה וחמישים אלף שקלים שילם "בנק הפועלים" כדי להבטיח את מקומו בנצח הכי ארעי בתולדות הטלוויזיה בישראל.

אין לסיים התייחסות – אחרונה, סופית ומאושרת מתמיד – ל"קחי אותי, שרון" מבלי להזכיר את הידיעה של ענת באלינט מ"הארץ" בסוף השבוע, בה חשפה כי ענת גידרון, חברתה בלב ובפרומו של שרון, פגשה אותה לראשונה באודישנים לסדרה – בהם התמודדה על התפקיד הנכסף של "קחי אותי, ענת" – וכפרס ניחומים לוהקה לתפקיד "החברה הטובה" ותומללה כהוגן, כראוי וכפי הנראה, אצל כל המופיעים בתוכנית הריאליטי בלוף הזאת.

שוו בנפשכם מה היה עולה בגורל עם ישראל אם ענת היתה זוכה בתפקיד הראשי ושרון, כאתנן פיצוי, היתה מושלכת לגוב האריות כחברה הנרגנת? מה היה עולה בגורלם של משחקי המילים הפוליטיים, "קח אותי, שרון" וכו'? יותר מזה, מה היה עולה בגורלו של יואב שוורד, פרח הקיסוס המאוים רגשית, אם היה נופל בידיה של ענת זו? האם היה מושלך ככלי אין בו חפץ? ואולי היה מוצא את הדרך לליבה של הבלונדה? ואולי היה מתחיל לדקלם באותה התלהבות ציטטות מסרט המופת "פאואר פאף גירלס", רק כדי להראות שהוא זיקית תרבותית מושלמת? כל כך הרבה אפשרויות. כל כך הרבה מהלכים ותסריטים נושא הגורל בתרמילו. אף אחד מהם לא שווה מילה נוספת.