"המרכיב ההכרחי היחיד לנצחונו של הרשע, הוא שהאנשים הטובים יעמדו מנגד". כך, בתרגום חופשי, מאמתחתו של אדמונד בורק, מסתיים "דמעות של השמש", סרט המלחמה החדש עם ברוס וויליס. אל דאגה, זוהי המובאה היחידה מתוך "ספר הציטטות הגדול", שאר המימרות בסרט מסתכמות ב"חפה עליי" ו"תודה". השאלה מהו רשע אינה עולה על סדר היום, וזאת משום שהמציאות כה פשוטה, שאין צורך להרהר בה.
לאחר הפיכת בזק בניגריה ניצתת מלחמת אזרחים, והניגרים הרעים יוצאים לטבוח בניגרים הטובים והנוצרים. משימתם של לוטננט וויליס ויחידת הקומנדו שלו היא לחלץ רופאה, כומר ונזירה או שתיים בעלי אזרחות אמריקאית מהאזור, ולהביאם בבטחה לנושאת המטוסים החדישה של ארה"ב. מכיוון שהרופאה היא מוניקה בלוצ'י ("מילנה", "מטריקס רילודד"), היא מצליחה לשכנע ביבבות את ברוס לקחת איתם בוחטה של מקומיים ולסרב פקודה.
אנו למדים בוודאות שחבריה של בלוצ'י הם הניגרים הטובים כשאחת הבחורות מסבירה שכשהמורדים רואים אשה מניקה הם כורתים לה את הציצי כדי שלא תוכל להניק יותר. כשאחד החיילים שואל מדוע, היא אומרת שפשוט ככה הם. ואכן, המורדים בסרט מבצעים טיהור אתני אכזרי. האם כשיתהפכו היוצרות המעונים יהפכו למענים? ייתכן מאוד, אך מבלי לנסות ולדלות אפילו שביב מידע קטנטון על המתרחש סביבם, מחליטים לוחמי הקומנדו להתערב במלחמה, בניגוד לפקודות מפורשות, לסייע למנהיג אחת הקבוצות, ובעצם לקבוע בשטח את המדיניות האמריקאית. במשך מרבית הסרט חיכיתי לסצינות המשפט הצבאי של וויליס, על סירוב פקודה, סיכון חיילים ומי יודע מה עוד, אבל הצבא האמריקאי, כך מסתבר, עוד יותר סחבקי מוועדת אור, וברוס לא צריך לתת את הדין. והוא גם מקבל חיבוק.
מסתבר שהסיבה שהאמריקאים מסתבכים פעם אחר פעם, בוייטנאם, בקוריאה, בסומליה ובכל מקום, היא טוב ליבם השופע. לא כסף, נפט, יוהרה או אגרסיות יתר, פשוט נחמדות בלתי ניתנת לריסון. הרי ברוס יכל להתחפף ממלכודת המוות הזו כבר בהתחלה כשבלוצ'י בכיס הקטן שלו, אבל מדיניות הלב הרחב היא שמאלצת אותו לשקוע עד האוזניים בבוץ.
גם טוב הלב האמריקאי של ג'ורג' קלוני סיבך אותו בצרות, בשלהי מלחמת המפרץ הראשונה, כשהוא וחבריו ל"שלושה מלכים" יצאו לשדוד קצת זהב ונחשפו לטרגדיה העיראקית. "שלושה מלכים" אמנם היה פשטני למדי, אבל האמירה שלו היתה ברורה. החלפת הז'אנרים התדירה שלו העבירה מסר חד על הפכפכותה ומניעיה של ארה"ב, והוא גם היה מאוד כיפי. "דמעות של השמש" מעדיף להיות "בלאק הוק דאון" כזה, שטופח על שכמם של החיילים הטובים בעיראק של ימינו, שמדי פעם מציעים לתושבי בגדד קצת סלמי מהסנדביצ'ים שלהם. ובכלל, לא ברור מדוע יצא הסרט עכשיו (בארה"ב, אגב, הוא יצא כבר במרץ), או אפילו צולם. הוא בבירור שייך לגל סרטי המלחמה האנטי מחאתיים שיצאו ב-2002, וכה רבות כבר נכתב עליהם.
משונה מאוד שבמאי שחור עומד מאחורי הסרט. אנטואן פוקוואה ("יום אימונים מסוכן" המוערך, שהביא לדנזל וושינגטון את האוסקר) מפריד ומרומם בבירור את בהירי העור, מציג את הניגרים כעיסת זפת בלתי ברורה, ואף מאלץ את חייל הקומנדו השחור היצוגי להזכיר לכולם שהמקומיים הם אחיו. אחרי שהכל נגמר נפרדים הניגרים ממושיעיהם בריקוד תודה שבטי. אני לא יודעת מה לומר.
הצילום בסרט מעולה. סקאלת הצבעים מורכבת בעיקר מאינספור גוונים של ירוק וסוגים שונים של שחור, והיא מאוד יפה ומיוחדת. למרבה הצער, בנוסף לאג'נדה שלו, הסרט גם ארוך מדי ומשעמם לפרקים, מה שמעיב על הלוק המוקפד. ללא ספק העניין הכי מעצבן בסרט הוא הניג'וס הבלתי פוסק של בלוצ'י, שכל שני מטר מבקשת לעצור לנוח כי האנשים עייפים, גם כשהמורדים מצמצמים פערים, גם כשהם מאחרים לנקודת המפגש, גם כשכבר בא להחטיף לה סטירה. רק ברגע בו אומרים לה ולשאר השיירה לשבת ולהתחבא בשקט, הם מתמלאים אנרגיות ומתחילים לשוטט באמצע שדה הקרב. הבנתי מהסרט שהאפריקאים והאיטלקים אהבלים, אבל יש גבול.
אני מאוד אוהבת את ברוס וויליס, וגם כאן הוא עושה עבודה טובה, בהתחשב בנסיבות, אבל הרי כוחו האמיתי מתגלה בסצינות פעולה בהן הוא יכול להציג גם את התזמון הקומי המושלם שלו, ולא להסתפק בהזעפת פנים. בעוד שבוע-שבועיים, כשאשכח מהסרט הזה, אשוב להרהר במלוא הריכוז ב"מת לחיות 4".
מלחמת אין ברירה
15.9.2003 / 10:41