Elbow, Cast of Thousands, nmc
אחרי שקיבלה ביקורות אוהדות על תקליט הבכורה שלה Asleep in the Back לפני שנתיים, חוזרת הלהקה המנצ'סטרית אלבו עם אלבום שני. אם תשאלו אותי, להקות כמו אלבו כלומר להקות לגמרי לא כיפיות וחסרות כל חדוות חיים - מצדיקות את קיומן רק אם הן באמת מרגשות, כמו טינדרסטיקס למשל, ואם הן לא באמת מרגשות, אז לפחות שיהיו מניפולטיביות מספיק כדי ליצור אשליה משכנעת של רגש, כמו קולדפליי למשל. ואם גם לא זה, אז לפחות שיהיו מעניינות, מתוחכמות ומחדשות בצורה יוצאת דופן. אמנם אפשר להעריך את אלבו על כך שהם פועלים בטריטוריה של רדיוהד ללא הבומבסטיות והיומרנות חמורת הסבר של תום יורק וחבורתו, אבל זה לא מספיק. הרבה אנשים מצאו באלבום החדש של אלבו את כל מה שהם כל כך רצו למצוא אצל עמיתיהם, ובאמת יש באלבו משהו שמעורר הרבה פחות אנטגוניזם מאשר הרבה מהלהקות הבריטיות האחרות שעושות רוק מתוחכם/מתחכם, מתקדם, רגשי ומעל לכל רציני, אבל גם זה לא מספיק. זה די כמעט.
ניכר ש-Cast of Thousands הוא אלבום שהושקעה בו הרבה מאוד מחשבה. מה שנקרא "אלבו
Yo La Tengo, Summer Sun, bne
עוד להקה שמעולם לא לקחה את המושג "להקת רוק" או כל מושג אחר בלקסיקון של תרבות הפופ כפשוטו היא יו לה טנגו, ולא שאני משווה חלילה. יו לה טנגו היא אחת מלהקות האינדי האמריקאיות הוותיקות, המעניינות ואהובות ביותר, שכמות מכובדת של תקליטים ופרויקטים צדדיים כבר מאחוריה. לפגוש את יו לה טנגו לראשונה בתקליטם החדש, Summer Sun, הוא צעד לא מומלץ, לא רק בגלל שהוא לא בין התקליטים הטובים שלהם, אלא בעיקר בגלל שזה עלול לעורר תחושה כאילו נכנסת באמצע סרט.
ערבוב הסגנונות שבו ואני מדברת על השפעות באמת רחבות מקראוטרוק, ג'ז ואיזי ליסנינג ועד קאנטרי-רוק ופופ סיקסטיזי הוא חלק בלתי נפרד מהגישה האקלקטית של יו לה טנגו, שמתפענחת ומתבהרת רק למי שבאמת עוקב אחריהם לאורך השנים. הבעיה היא שבתקליט החדש הקפיצה למים העמוקים, כלומר הכניסה הפתאומית לעולם האניגמטי של יו לה טנגו, לא תמיד מתגמלת עד הסוף. בטח שלא כמו בכמה מן התקליטים היותר טובים שלהם, כמו למשל I Can Hear the Heart Beating as One מ-97' התקליט שלהם שאני הכי הכי אוהבת.
יו לה טנ&