רשות הדיבור לאסיר מספר אישי 7305627

הפעם הראשונה, סיפר לי מישהו, היא הכי קשה - כשאתה עומד מולו והדבר הראשון שעולה לך בראש זה הפנים של שוורצנגר בסוף "שליחות קטלנית 2". הפרצוף של בריאן מרוסק לגמרי, אימנע מתיאורים מפורטים מדי – נדמה לי שמספיק אם אומר שכשהגיע לבית החולים היו צריכים להשתיל לו עצם כדי שגלגל העין שלו יפסיק ליפול החוצה. וזה היה רובה ישראלי שעשה לו מהפנים שקשוקה, למקרה שתהיתם.

כמה חודשים היה אדם בדחיית מעצר בבית, כיוון שהיה צריך לעבור ניתוח בפה. תיקון של טעות קטנה של אמא טבע, הוא אומר, ומוסיף שהאשכנזים הם דוגמה טובה לזה שלא כל הטעויות שלה הן קטנות (אדם הוא סרבן סורי גאה מאוד). עכשיו הלשון שלו צריכה לעשות מרחק הרבה יותר קצר בשביל לבטא כמה עיצורים, וכולנו צריכים לשמוח בשבילו, הוא מסביר. לפי דעתי התוצאה היחידה של הניתוח היא שיותר ברור עכשיו מה הוא אומר, ואני די בטוח שזה שינוי לרעה. עכשיו הרבה יותר קל לו לרדות בכולנו או להכריח אותנו לשמוע קאנטטות של באך בנסיעות ("סוריה, סוריה", הוא אומר, "יש גרמנים שאני מחבב"). הוא טוען שזה ממש אירוני - שלקחתי את כל התכונות הרעות מאשכנז, ושאת הדבר הטוב היחיד, המוזיקה, אני מתעב. כבר כמה זמן שהוא דוחק בי לחדול מכל מה שהוא מכנה "דיבורי גפילטע-פיש" ולהקשיב יותר לבאך. ועכשיו, כאמור, אני כבר לא יכול להתנחם בספק שאולי זה לא מה שאמר. חוץ מזה, הוא מזכיר לי, בזכות השהות ההכרחית-מדכדכת במחלקת ניסור עצמות הראש, הוא פגש את בריאן.

בריאן היה חבר בארגון ממנו באה רייצ'ל קורי, שנדרסה מתחת לבולדוזר צה"לי, אותו ארגון ששלושה מהחברים בו באו לדיון הראשון במשפט שלי. ה-ISM - "ארגון סולידריות בינלאומי". חברי ה-ISM, לפי הצהרתם, באים מכל העולם לשטחים "כדי לתמוך בפלסטינים במאבקם ולעודד מחאה לא אלימה". אני מניח שבמקומות שמהם הם מגיעים (בריאן מניו יורק, לדוגמה) מסתכלים עליהם כמו שמסתכלים כאן על מי שנוסע לאפריקה כדי להאכיל את הכפריים חולי האיידס. איפשהו על הסקאלה בין "פאקינג-מטורפים" לבין "פאקינג-משוגעים".

בריאן סיפר לאדם, באופן הכי מובן שלסת מפורקת מאפשרת לו, שבחיים לא האמין שיירו בו – לפחות לא בצורה כל כך חסרת פשר. אחד הדברים שעשו בשטחים היה לצאת לרחוב בזמן עוצר, כדי לדווח אחר כך מה קרה. ההנחה שלהם היתה שסרבליהם הכתומים-זוהרים והכיתוב שעליהם ("בינלאומיים") ימנעו מהחיילים לפגוע בהם, והיא היתה נכונה במשך שנתיים. עד לבוקר שבו ירו בו.

באותו בוקר הם הלכו ברחוב, שמעו ג'יפ מתקרב ועשו כפי שלימדו אותם לפעול במצב כזה - נעמדו עם ידיים לצידי הגוף, כדי להבהיר לחיילים בג'יפ שהם לא מהווים סכנה. הם כבר כמעט נרגעו וחזרו ללכת, אלא שפתאום נפתחה עליהם אש אוטומטית מהג'יפ. הכדור חדר לראש שלו ויצא בצד השני, סנטימטר מהמוח שלו. מספיק רחוק כדי לא לגרום לו נזק מוחי או להרוג אותו, אבל מספיק קרוב כדי שהלסת שלו בחיים לא תיראה אותו דבר. בריאן התעורר בבית החולים.

ג'ו צמרת מת ואף אחד לא יודע איך. לפני שישים שנה הלך להילחם בספרד נגד פרנקו והפאשיסטים במלחמת האזרחים בספרד – ניסוי כלים של העולם לפני הכניסה למלה"ע 2. זו לא היתה המלחמה שלו - הוא היה אמריקאי ממשפחה בורגנית מבוססת, אבל הוא החליט שהמלחמה שם מוצדקת מספיק, שהיא מספיק בני-האור-מול-בני-החושך, כדי שיפסיק את כל מה שעשה וילך להילחם שם. הוא היה אח של סבא שלי, וסיפור חייו ומותו ראוי לדיון ארוך הרבה יותר.

בלי ילדים, בלי אשה, צעיר כל כך, עם עתיד אופציונלי שהפך לא אופציונלי. הלך לשם להילחם חדור אידיאולוגיה ומת מוות עלום במלחמה הרחוקה כל כך היום. אבא שלי אוהב להתבדח שג'ו הוא הדוד שלא מדברים עליו – הדוד הגנוז.

אם אתם רוצים, זו השוואה מעניינת לעשות – שני אמריקאים צעירים נוסעים לארץ רחוקה, למלחמה שלכאורה אין להם שום קשר אליה. שתי ארצות שונות, ספרד של פרנקו וישראל של שרון. האחד לוקח חלק פעיל במלחמה, יורה באחרים ונהרג בעצמו, במהלך קרב או באחד מבתי הכלא הספרדיים; האחר פועל לתמיכה במחאה לא-אלימה שמטרתה סיום הלחימה ולדיווח על הפרות זכויות האדם, ונורה כשאינו נושא כלל נשק. אחד יכול היה להיות הסבא של האחר, אלא שמעולם לא שב הביתה, למולדתם של האמיצים.

בדובר צה"ל אמרו שהירי שפגע בבריאן בוצע בתגובה לירי פלסטיני, ובריאן עדיין לא מבין מה קרה שם. לחיילים לא היתה שום סיבה לירות עליהם - אמר לאדם – הרי לא היה שום ירי פלסטיני. לא היתה שם גם שום התפרעות, שום זריקת אבנים. למעשה, לא היה אף אחד ברחוב חוץ מהחבר'ה של ה-ISM ומהחיילים בג'יפ. היה שקט כמו שרק עיר בעוצר יכולה להיות. אפילו בהתחשב בניסיון שלו עם החיילים בשטחים (שלכל הדעות היה ניסיון רע), הירי שפגע בו היה מאוד יוצא דופן. "מה שקרה לי מוכיח כנראה את מה שחשבנו אחרי שדרסו את רייצ'ל קורי", הסביר, "שהחיילים בצבא שלכם נוהגים בנו עכשיו באותו אופן שבו הם נוהגים בפלסטינים".

בשביל ישראלים ופלסטינים שלא היו עושים אותו דבר בשבילו הוא כמעט מת. בשבילם ויתר על חיים של נוחות ניו יורקית לטובת חתיכה מפגרת של מדבר, שהעם שלי החליט להילחם עליה עם עם אחר, והעם האחר הסכים איתו שכן, זה באמת יהיה רעיון טוב, אין לי שום דבר חשוב מתוכנן למאה שנים הקרובות. ועכשיו בריאן טס חזרה לניו יורק. ביקשתי מאדם שימסור לו תודה בשמי - על כך שזה לא האח שלו שעלול למות כאן ולא המלחמה שלו, ובכל זאת, הוא נלחם לסיומה ושילם על כך מחיר כבד כל כך.

עם חור חבוש במקום הצד השמאלי של הפה, חוזר שלוש פעמים על כל משפט עד שהוא מובן, בריאן ענה לי. הוא ביקש מאדם שיאמר לי שבגלל המעורבות האמריקאית, המלחמה הזו היא כן שלו, שאחי הוא כן אחיו. אם אתם שואלים אותי (ולא בטוח שכדאי לכם, כי אני קצת מעורב רגשית) – המעורבות האמריקאית היא סתם תירוץ. בלי לפגוש אותו פעם אחת, אני יודע שבריאן הוא מסוג האנשים שאכפת להם מהעולם כל כך, עד שכל מלחמה היא המלחמה שלו, עד שכל בנאדם הוא האח שלו. אני אפילו לא צריך להכיר אותו אישית, אני מכיר את הטיפוס.