פורנו

בתוך זוועת האלוהים של טקס "אנשי השנה" נבלע לו, ככה, כמעט באנונימיות, הרגע הטלוויזיוני המביש, המזוויע, המחפיר – ובאותה נשימה גם הגדול, הבלתי נשכח, החד פעמי והמהפנט של השנה. מדובר, איך לא, בכיס זמן המסך שניכסו אנשי קשת לשלמה ארצי, לטובת עשיית המעשה הנכון מבחינה לאומית-נפשית: ראיון עם רונה רמון, אלמנתו של המנוח אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל.

האמתלה – הסבת פרס "איש השנה בחברה" על שמו של רמון – גרמה, ובאופן שלא הצלחתי לרדת לפשרו בשום שלב, לרונה רמון להתיישב מול מצלמת הוידאו קונפרנס (באדיבות בזק וכו') ומול שלמה ארצי, בהטיית ראש 45 מעלות ובפוזיציית "אני אנושי משמע אני קוגניטיבי" המוכרת טוב כל כך לאוהדיו מתוכנית הרדיו האישית סוגסטיבית בגל"צ.

להוציא החידה הפעוטה שעמדה באוויר לאורך כל הראיון (ואשר באה לפתרונה בסיום שלא ייאמן) – מה לעזאזל הקונטקסט, מי נתן את האישור, כיצד דרים בכפיפה אחת אלמנת אסטרונאוט, זמר לאומי גס לב ועדין דימוי עצמי וטקס העיוועים של קשת? - הכל זרם ממש בסדר. שלמה הביט ברונה, שמצידה ישבה, ביוסטון, על רקע לוגו של נאס"א, והביטה בו בחזרה, במבט של אדם שאינו יודע איזו צליבה טלוויזיונית מזמן לו הרגע.

לא הוציאו שתי דקות את נשמתן ושלמה תבע במפגיע מרונה להצטרף אליו ולצופים בבית ולצפות בשיר מיוחד, קרוב ללבו, בביצוע מיוחד (גם כאן, קרוב ללבו וכו'), שתבצענה באופן מיוחד ומקרב לבבות שתי זמרות הליווי שלו, יעל דקלבאום (שרזתה מאוד ושערה ארך) ואחרת – שאת שמה איני זוכר. והשיר הזוכה: "ירח". מיוחד, אמנם, אבל גם צפוי במידת מה: אסטרונאוט מבקר בירח? שלמה ארצי מלחין שיר על ירח? יש התאמה.

וכאן התחיל לתסרט את עצמו קליפ מרושע ומזוהם רגשית – בעיקר בהתחשב בכך שכוון לעיניה של רונה רמון, אלמנה טרייה בת שמונה חודשים – ששזר תמונות של שתי הבנות מזמררות, אילן ורונה ברגעים אינטימיים, ארונו של אילן בשדה התעופה הצבאי, עטוף בדגל המדינה, שתי הבנות מזמררות, אילן במעבורת, ארון עטוף, אילן צוחק עם ילדיו, ולקינוח - אילן אומר במעבורת: "רונה והילדים, אני מתגעגע מאוד מאוד מאוד", וברקע קורס השיר אל ה"היום יהיה טוב ויהיה גם מחר" הסופי. קרשנדו. המצלמה חזרה אל רונה, המומה ומבועתת, שמצידה ייבבה "חשבתי שרציתם שאני אדבר". שוט בחזרה לשלמה, עכשיו כבר בהטיית ראש 60 מעלות, שיכור מזחיחות מאופקת. לב ערל ומנצח. ג'רי ספרינגר לא היה עושה זאת טוב יותר.

לסיום, ורק כדי לא להתעכב על תמליל הראיון הירוד, העלוב, הלא עיתונאי, המציצני, החטטני, הלא אתי, המניפולטיבי והמביש הזה – יצוין רק שהשאלה האחרונה הסבה לשלמה ארצי כאב בטן, או כפי שהיטיב להתנסח בעצמו: "כואב לי בבטן לשאול את השאלה הזאת, אבל האם אילן לקח לבסוף את הדיסק לחלל?". כאן הושמט, כדי לא לקצר את חיי אלה שלא צפו ברגע האסלה הטלוויזיוני הזה, הפרק בו שלמה שיתף את רונה ואת הצופים בפנייה של אילן רמון אליו, כדי שימציא לו דיסק לקחת איתו לחלל. ובהתחלה אמנם שקל טרובדור ההיי-טק להעניק לאסטרונאוט את "חום יולי אוגוסט", שכולל את המשפט הבלתי נשכח "וקנין הגיע לפלוגה אלוף קרית גת", אבל לבסוף תיפעל את בוכנות האלגוריה במוחו והחליט להעניק לו את הדיסק "ירח". אסטרונאוט אוהב ירח וכו'. אין צורך להוסיף.

למרות כאב הבטן, שאל גם שאל ולא הצליח להסתיר, שוב, את הזחיחות המאופקת שלו, הכמעט לא אנושית מרוב רצונו להיות אמפתי באופן מזויף , כשהשיבה רונה, "הדיסק התרסק ביחד עם אילן, אבל העטיפה הריקה שלו עדיין נמצאת אצלי בבית". הנה כי כן, הושלם המעגל ונפתרה החידה: שלמה ארצי, דווקא הוא, ראיין את רונה רמון, שכן מעט ממנו, כמו גם מעט מבית הספר "בליך" שאת דגלו נשא אילן לחלל, התרסק עם "הקולמוביה". וכך, כידיד המשפחה וכעורך המוזיקלי הרטרואקטיבי – וכעת גם לנצח נצחים – של אילן, הוא מרשה לעצמו לשבת מול האלמנה האמיצה הזאת ולנהל אתה דיאלוג כאילו היה באמת ידיד המשפחה וכאילו, להוציא העורך האטום של "אנשי השנה", יש למישהו בעולם זכות לערטל ולערער את רונה רמון, רק כדי להגיש לעם ישראל – שהוא משפחתו האמיתית של אילן רמון, אל תשגו - עוד שבע דקות של מציצנות פורנוגרפית מרושעת בשילוב עם ליקוק עצמי כה בוטה ואגו כה נפוח, אשר החלל כולו, האינסופי, לא יוכל להכיל לעולם. מצורף בונוס: מהיום, בכל פעם שתאזינו ל"ירח" ברדיו, היה זה כאילו הדלקתם נר נשמה לאילן רמון.