אני גררתי אותה, היא גררה אותי, נגררנו

ב-1994 גילתה עיתונאית בריטית בשם רות פיקרדי גוש בשד. ארבע שנים לאחר מכן היא מתה בעינויים נוראים מסרטן השד על גרורותיו השונות – עסק די מדכא. אך בניגוד לכל נטייה "טבעית" בחרה פיקרדי שלא להיעלם בשקט ולהיכנע להגבלותיה המתרבות של המחלה, אלא החלה לכתוב טור שבועי בעיתונות, שבו תיארה את התקדמות הסרטן, את תחושותיה ואת פחדיה. טור שבועי זה, וחליפות האי-מייל בינה לבין חבריה וחברותיה (האחד מהם גוסס מאיידס באותו זמן), נערכו על ידי בעלה ואחותה לכלל "ספר זיכרון". ספר זה, העוקב אחר התפתחות מחלתה עד למותה, פורסם כעת בעברית תחת השם "בטרם אומר שלום" (הוצאת ידיעות אחרונות). במקביל, החליטה אותה הוצאה לפרסם גם את הספר "אם הרוח מניעה אותך" שכתבה אחותה של רות פיקרדי, ג'סטין פיקרדי, שבה היא מתארת את התמודדותה עם מותה של רות.

הקריאה ב"בטרם אומר שלום" מפתיעה. נסיונות לתאר את המוות הם תמיד קשים, לא כל שכן נסיונות לתאר גסיסה איטית וממושכת מסרטן, ללא כל סיכוי להחלמה. מבחינה זאת, דווקא הפורמט של האי-מייל, שהכתיבה בו פחות מחושבת ומעובדת מכתיבה ספרותית, מספק תמונה אמינה ופחות מלאת פאתוס מהכתיבה "הרגילה" על המוות. אך פורמט הכתיבה אינו הגורם העיקרי שהופך את הספר למעניין ואף סוחף. הטורים העיתונאיים שכתבה רות פיקרדי הביאו לגל של אלפי מכתבים אליה מאנשים חולים ובריאים כאחד, והכתיבה הכנה והבלתי יומרנית של הסופרת גורמת גם לקורא הישראלי להבין ולהזדהות עם ההתעסקות הבלתי נמנעת שלה בעצמה ובמוות. ההומור השחור המשובח של המחברת מצליח לגרום לקורא לגחך כאשר קוראים על גרורות סרטניות במוח ובכבד, והמלצתה על קניות של מוצרי טיפוח איכותיים כ"טיפול משכך" למחלה סופנית נשמע סביר בהרבה מטיפולים רפואיים אלטרנטיביים אחרים.

התמונה אחרת לחלוטין בכל הנוגע לספרה של אחותה, ג'סטין. ככל הנראה ג'סטין פיקרדי אהבה את אחותה אהבת נפש, ומותה זעזע אותה לחלוטין. אבל זה לא ממש תירוץ להפקת ספר כל כך רדוד, קלישאי ומיופייף. הספר עוקב אחר נסיונות התמודדותה של האחות עם מותה של רות, מחשבותיה על העל טבעי, החיים לאחר המוות, ופגישותיה עם ידעונים ובעלי אוב שונים. השאלה "למי אכפת?", שקיבלה מענה משכנע בספר "בטרם אומר שלום", נתקלת כאן בחומה של עמימות. כתיבתה של ג'סטין פיקרדי היא תמונת מראה של הכתיבה הכנה והקולעת של אחותה, והתיאורים הפסאודו-פיוטיים בספר "אם הרוח מניעה אותך" צריכים לעמוד לנגד כל סופר מתחיל בגדר "אל תעשה".

ההשוואה הבלתי מחמיאה בין האחות המתה לחיה, לובשת ממדים מביכים אם משווים בין אקורד הסיום של שני הספרים. הדבר האחרון שכתבה רות הוא רשימה מקסימה של תכונות ילדיה הקטנים, כדי שיידעו כיצד זכרה אותם וכיצד חיו יחד. הסיום של ספרה של ג'סטין פיקרד לובש אופי אחר לחלוטין, בעודה הולכת על ההליכון הביתי שלה: "נמאס לי לרוץ ולהישאר באותו המקום כל הזמן. אני צועדת, לא מהר מדי, לא לאט מדי, בקצב שלי, בזמן שלי, בעוד ההליכון מסתובב לו במעגלים מתחתי. אני רוצה לחשוב שאני הולכת לקראת רות, לאט ובהתמדה...". מוטב היה לו עזבה את אחותה בשקט.